פסח, מצה ומרור

אם אנחנו נמצאים בתוך הרצון לקבל שלנו ומשתוקקים רק לקבל מילוי, אז איננו מרגישים שקיים עוד משהו חוץ ממנו. אנחנו רק מבינים, שקיים בנו חלל כלשהו שצריך לקבל מילוי ומרגיש שהוא ריק. וכל עוד הרצון שלנו לא יקבל את כל המילוי, הוא לא יירגע. זה כמו תינוק שבוכה, ולא יירגע עד שלא יקבל את כל מה שהוא צריך.

כיצד אפשר ללמד רצון כזה לקבל תענוג אחר, תענוג מהשפעה? הוא אפילו לא מבין מה זה, לא מסוגל להרגיש ולבצע דבר כזה. אבל לאט לאט מתחילים ללמד אותו בהתאם לתוכנית.

כל הלימוד הזה מבוסס על הנכונות לסבול, מפני שהרצון צריך לוותר על המילוי שלו, לוותר על לרצות את המילוי הזה, לוותר על ההרגשה העצמית, על הגאווה שלו, הקנאה, הכבוד, השליטה, כלומר, על כל העצמאות.

בהתחלה האדם חושב שיוכל בעצמו לתקן את עצמו, עד שרואה שזה בלתי אפשרי, והוא יכול להיות ממומש רק על ידי הכוח העליון. הוא לומד מזה, שכל הזמן נכשל. כך מלמדים אותו שצריך להרכין את הראש ולבקש, לבקש דווקא את מה שהוא לא רוצה. אז הוא יקבל עזרה וישתנה להופכיות שלו, בזה שיתחיל ליהנות ממה שהיה שנוא עליו מקודם.

את כל התהליך הזה אנחנו צריכים לעבור בהבנה, בהכרה, בהסכמה ברגש ובשׂכל, במודעות. כל מה שהתגאית בו לפי כן והחשבת למכובד, עכשיו להיפך, מגלה את השפלות וחוסר הכוחות וחוסר האונים שלך. את כל זה מרגיש הרצון לקבל שלנו, שלא יודע כלום חוץ מלמלא את עצמו, שלומד עכשיו שיטת קיום חדשה לחלוטין.

התהליך הזה נעשה לפי שלושה סמלים: "פסח", "מצה", "מרור". הוא נקרא "פסח", מפני שהאדם כל הזמן פוסח, קופץ מהופכיות אחת לשנייה, בכך שהופך את המידות הקטנות של הקבלה שלו להשפעה. הוא עושה את זה על ידי ה"מצה", "לחם עוני", בכך שאין לו מזון אחר ומסכים להסתפק במה שמקבל מהשפעה.

מתוך שיעור על מאמרו של רב"ש, 10.04.2012

ידיעות קודמות בנושא:
זרעים של אור נשתלים כבר עכשיו
הקפיצה אל החרות
סדר לידת הנשמה העולמית