לא תרצה, לא תמצא

הרב"ש, שלבי הסולם, שנת 1985 (תשמ"ה), מאמר ט"ז "וכאשר יענו אותו": "וקליפת מצרים, היא קליפה כללית, ששם נפלו ניצוצין דקדושה, שעם ישראל, שהיה במצרים, היו צריכים לתקן אותם. ואז צריך להיות מקודם כאב ומכאוב, בזה שהם לא יכולים לצאת משליטתם, כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל אלקים מן העבודה, וישמע אלקים את נאקתם"."

חייבת להיות הרגשת הגלות, חייבים להיות ייסורים, כאבים, כל כך חזקים, ש"טוב לי מותי מחיי" אם איני יכול לצאת ממצרים, כלומר, אם לא אשיג את מה שאני רוצה. הרצון שלי צריך להיות כזה גדול. אחרת זה לא כלי, זה לא המקום לגילוי של מה שאנחנו מחפשים.

יחד עם זה, הצעקה שלי צריכה להיות חזקה לא רק בכמות, אלא גם באיכות. אני צריך לדעת לֵמה אני משתוקק מתוך הגלות, מה אני רוצה לגלות, מה מתרחש איתי.

באופן כזה, הגלות היא ההכנה הרצינית ביותר לגאולה. בגלות אני עושה בירור שלם, בכך שמברר מה בדיוק אני רוצה ובאיזו צורה. זאת הסיבה, מדוע הגלות לא יכולה להימשך פחות מארבע מאות שנה. לפי ד' בחינות שאותן אנחנו עוברים בבניית הכלי שלנו. רק בסוף התהליך הזה אנחנו יכולים לצאת מהגלות ובאמת לקבל את מה שהכנו. כי לאור העליון אין שום צורה, הוא גם עכשיו ממלא הכול, אבל אנחנו לא מרגישים אותו. חייבים לרכוש ד' בחינות, כלי שלם, ואז האור יתגלה.

לכן, לא מדובר על פרק זמן של ארבע מאות שנה, אלא דווקא על ארבע בחינות שלמות של בניית הכלי שלנו. הצורות שאנחנו מפתחים בתוכו תלויות לחלוטין בכל אחד מאיתנו. וודאי, שאנחנו מקבלים התעוררות התחלתית מלמעלה, כמו שכתוב ש"הבורא שם ידו של אדם על הגורל הטוב ואומר: קח לך". אך בהמשך, הגורל של האדם נמצא בידיו.

מתוך שיעור על מאמרו של הרב"ש, 06.04.2012

ידיעות קודמות בנושא:
נקודת מפנה
באמצע בין הבורא לבין העולם
הסוף של עבדות מצרים קרוב