המשׂחק של הבורא

laitman_2009-05-28_8354_w.jpg

אנחנו צריכים לאהוב את המשׂחק שהבורא מנהל איתנו. אמא גם משׂחקת עם הילד הקטן, בכך שמלמדת אותו כל מיני דברים. בדיוק כך מתייחס אלינו הבורא, רק שאנחנו כאלה "גדולים", שאיננו רוצים לקבל את המשׂחק הזה, את היחס הזה, איננו רוצים להיות השותפים שלו.

הבורא רוצה ללמד אותנו מה הוא הטבע שלנו, מה הוא הטבע שלו ואיך לעבור מאחד לשני. אחר כך הוא שוב זורק אותנו לטבע שלנו ושוב מלמד אותנו איך לעלות לטבע שלו. המשׂחק הזה נמשך פעם אחר פעם, ועל ידו אנחנו מתחילים להכיר אותו, מבינים מהו הטבע שלו, מה הוא רוצה מאיתנו, דרך אילו שלבים הוא מקרב אותנו אליו. אנחנו מבינים מדוע הוא ברא את הטבע שלנו דווקא בצורה כזאת, כדי שמתוך דבר והיפוכו אנחנו נשׂיג את כל הבריאה.

אבל אנחנו מזלזלים במשׂחק הזה, דוחים אותו, לא מסכימים איתו ורוצים לצאת ממנו.

אם האדם מבין שהבורא הוא זה שמדבר איתו, אם הוא לא עוזב את היחס הזה, אז נהייה לו קל יותר. מה שלא יקרה איתו בחיים, הוא יודע, שהכול מגיע מלמעלה וצריך רק להגיב נכון לזה, להמשיך בדרך ולא לעזוב.

קשה מאוד לשמור את הכוונה הזאת. אפשר להחזיק ביחס הזה בהבנה, בהרגשה, בהכרה, בעבודה ההדדית, רק בתנאי שהאדם קשור עם האחרים, כאשר הם מחזיקים אותו והוא אותם בערבות הדדית. אסור לשכוח את זה, ותמיד להיות מחוברים למציאות לפי הכלל: "אין עוד מלבדו". כל מה ששולחים לי, יש לכך מטרה אחת, שאני אעלה, אתקרב לבורא.

אנחנו צריכים ללמוד את כל זה מהחיים, לפי הדוגמה איך שגדלים הילדים. רק צריך לקחת בחשבון שלהם ניתנים האמצעים של ההכנה האינסטינקטיבית. הכוח הפנימי דוחף אותם להכיר את העולם, ללמוד מהמבוגרים, לשׂמוח במשׂחקים שאותם אנחנו נותנים להם. אנחנו בכוונה קונים להם פאזלים, לגו, משׂחקי הרכבה, כדי שהם יבנו בעצמם, ידביקו, ירכיבו משהו. והם באופן אינסטינקטיבי שׂמחים מכך, בעוד שאנחנו בעצמנו, לא. לכן, במקום אינסטינקט, אנחנו צריכים להוסיף יגיעה בהבנה, בהכרה. בהתאם לעיקרון הזה אנחנו מתפתחים.

ההתפתחות שלנו בנויה כך שנרכיב את עצמנו כחלקים של הפאזל. ולכן מלכתחילה איני יכול להישאר במשׂחק הזה ללא התמיכה של האחרים. זאת היא נקודת ההתחלה של המשׂחק: הבורא מוכן לשׂחק איתנו אם אנחנו מחליטים להרכיב את הפאזל הכללי שלנו. אבל אם אני שוכח את כולם, אז גם אין מה להרכיב. ולכן, כמה שלא אתאמץ, למעשה, אני אפילו עדיין לא התחלתי לשׂחק. המשׂחק מתחיל מהמוכנות לחיבור.

אם אנחנו נאחזים במגמה הזאת, אם נכיר ונקבל את הגישה הזאת, אז מכאן והלאה אנחנו במשׂחק.

ואחר כך מתחילות העליות והירידות. אדם יכול להיתקל בקשיים, להתייאש, לאבד את ההבנה וההשתוקקות, אבל כל זה כבר במסגרת המשׂחק. מה שלא יהיה, בשׂמחה או בייאוש, תמיד נשמר החוט המקשר לאיחוד. כאלה צורות משׂחק מגיש לנו הבורא.

אנחנו תמיד צריכים להיות מוכנים לכך ולהזכיר זה לזה שאנחנו כולנו, בעצם, עומדים מולו. לפעמים אנחנו בעד ולפעמים נגד, אבל תמיד נמצאים ביחסים הדדיים איתו, בחיוביים או שליליים. איך שלא יהיה, בכך שאנחנו שומרים על היחס הזה אל המקור כלפי כל מה שמתרחש, אנחנו מתחילים בצעדים לקראת הכרתו. כי אין לנו עסק אחר: בכך שאנחנו "לוחצים" על האיחוד, אנחנו מתחילים לגלות את הצורה שלו, מהמדרג
ה הפשוטה ביותר. כמו בפאזל, אם הרכבנו ביחד שניים שלושה חלקים, אז כבר יש לנו חלק מהתמונה הכללית. אנחנו כבר יודעים משהו מסוים, זה ככל הנראה ענן, וזה דשא, זה פרח וכולי. במילים אחרות, אנחנו כבר משׂיגים אותו במשהו. ואחר כך ממשיכים הלאה.

בזה כל התיקון של שבירת "פרצוף אדם הראשון". אנחנו מחברים אותו, כל אחד עם החלק שלו של הפאזל הכללי.

יחד עם זה, לא צריך להתבייש מהקושיות וההפרעות הקשות, ובכלל, משום דבר בחיים. כי אנחנו רואים שאם את כל החיים שלנו, כל המשברים והבעיות, מהקשות ביותר ועד הקלות ביותר, אנחנו מצליחים לחבר לאותו המשׂחק שמציג לנו הבורא, אז הכול פתאום מתחבר. כל חלק מוצא את מקומו ואנחנו רואים, שאין עוד מלבדו. בכל מקום הוא הפועל בכל מיני האופנים השונים. פעם הוא מאחור ופעם לפניי, פעם בחיים שלי, ופעם בחיי העולם, בקבוצה ומחוצה לה, ברגש ובשׂכל שלי… כי אני מתחיל לזהות אותו ככוח היחיד שפועל ברמות השונות, וכך בהדרגה אני מגלה אותו.

כל חכמת הקבלה היא מהות גילוי הבורא לנברא בעולם הזה על ידי כך שאנחנו מרכיבים את הצורה שלו. האם אפשר להתקדם אם לא מתחילים מהמהלכים הקטנים והקלים בעבודה הזאת, כדי לעבור לאט לאט למהלכים יותר רציניים וקשים? כי בזה הרי כל העניין להתקרב לבורא, יותר להבין, יותר להרגיש. אם האדם מימש את ה"רגע", חיבר עוד הפרעה או קושיה לתמונה השלמה, אז על זה נאמר: "ישראל, אורייתא וקוב"ה, חד הוא". הכול מגיע אליי מהבורא, ואחר כך בקבוצה, וגם בכל העולם, כל הפרטים יתחברו זה עם זה בתפיסה שלי. בזה אני מממש את העיקרון של האיחוד.

כך אנחנו גדֵלים, עוברים "שנות קטנות", מתי שיכולים להתחבר רק בגלגלתא ועיניים, כלומר, בכלים הקלים, ואחר כך עוברים לכלים היותר קשים. זאת היא הדרך. יש בה רגעים של ייאוש, אבל גם אותם צריך לקבל כמשׂחק, משׂחק החיים, הכולל את כל העולמות, את כל המציאות. ואז יהיה לנו קל. כי כל העולמות נמצאים בינינו לבין הבורא, ואיתו מתנהל המשׂחק, במקום שבו אנחנו יוצרים יחד איחוד.

מתוך שיעור מס' 4 בכנס ערבה, 24.02.2012

ידיעות קודמות בנושא:
הבורא דוחף אותי – והסביבה תופסת
פניו של הבורא
המשחק של הבורא

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest