קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
הרב"ש, שלבי הסולם, מאמר ב', אהבת חברים: "וימצאהו איש, והנה תעה בשדה. וישאלהו האיש לאמור, מה תבקש. ויאמר, את אחי אנכי מבקש, הגידה נא לי איפה הם רועים".
הנה, האדם תועה בשדה, הכוונה על מקום שמזה צריך לצאת תבואת השדה, כדי לפרנס את העולם".
התורה היא הוראה. היא מסבירה לנו את כל התהליך שאנחנו צריכים לעבור מכאן ועד גמר התיקון. וכאן הרב"ש מסביר פסוק בתורה שמתאר את המקום שבו אנחנו מתחילים לייצר את הכלי הרוחני, להיכנס לרוחניות. יוסף אוסף את כל התכונות הקודמות של כל אחיו, ובזכות זה הוא מגלה שהוא נמצא במצרים, ביצר הרע המנוגד לרוחניות. כי ההרגשה הזאת שאני הפוך מהרוחניות, ולא מגיע לי בכלל לפי התכונות שלי להיות בזה, ואין לי אפילו שום רצון לזה, כי כך התכונות שלי מדברות בי – ההרגשה הזאת היא הרגשה מחויבת. ואנחנו בסך הכל מרגישים שזה כך, מצד אחד.
ומהצד השני אנחנו כבר שומעים ויודעים שאם נשבור את המחיצות בינינו ונתחבר, אנחנו נשבור את הגבול, ומייד נרגיש את הרוחניות בחיבור בינינו. התורה מסבירה לנו על התהליך שעובר הכלי הכללי שלנו, שבמצב הזה נקרא "יוסף", שאוסף את כל התכונות ורואה את עצמו כתועה בשדה. "תועה", מפני שהוא לא יודע איך להגיע לרוחניות. יש לפניו מדבר שלם, אבל לאן לכוון את עצמו, הוא לא יודע.
"ועבודת השדה היא חרישה, זריעה, וקצירה. ועל זה נאמר "הזורעים בדמעה, ברינה יקצורו". וזה נקרא "שדה, אשר ברכו השם". האדם צריך להיות מוכן לחרישה, לזריעה ולקצירה, כלומר, להיות מוכן לעבוד עם הרצון שלו. כי "שדה" הוא "אדמה", וה"ארץ" היא ה"רצון". ואז הוא צריך לחרוש את הרצון, ולזרוע בו את כל מה שיכול לצאת ממנו. כלומר, זרעים של השפעה, בינה שתכנס לתוך המלכות. ואז, הבינה שבתוך המלכות מתחילה לגדול על חשבון הרצון, על חשבון המלכות, ומזה באה התבואה ומגיעה הקצירה.
כמו שמי שנקרא "ישראל" נכנס למצרים, זאת אומרת לרצון לקבל שלו, ומגלה את הרצון לקבל הגדול. ודווקא כשהוא רואה שהרצון לקבל שולט עליו, אז על ידי תפילה, על ידי צעקה, על ידי מאמץ לחיבור, הוא בורח מתוך ה"פרעה", ה"מצרים", הרצון לקבל. כך יוצאים. בשביל מה נכנסים לתוך הרצון לקבל, אם זה כדי לצאת ממנו? זה כמו ששותלים זרעים בתוך האדמה, שעל ידי האדמה הם נפתחים וגדלים. משמע שעל ידי הרצון האגואיסטי, האדמה, אותו הרצון הקטן של ההשפעה פותח את עצמו וצומח מתוך האדמה.
כך גם אנחנו: הנקודה שבלב שלנו, מעט הרצון להשפיע שלנו שמתגלה, מביאה אותנו לחכמת הקבלה. ולאחר שאנחנו מתחילים ללמוד את חכמת הקבלה ונמצאים בקבוצה, פתאום אנחנו מתחילים לגלות עד כמה זה לא טוב, כמה זה רע, כמה בעיות יש שם. וכך אנחנו נכללים מיותר ויותר רע, עד שזה תופס אותנו מעל הראש. וכשאנחנו כמעט ונגמרים שם, אנחנו משתדלים להתגבר ולברוח, וכשאנחנו בורחים, אנחנו בורחים עם הרצון לקבל שרכשנו שם.
כמו הזרע באדמה, שכבר צמח ממנה וכבר יוצאת ממנו תבואה, כך אנחנו, כשאנחנו עוברים את האגו ויוצאים ממנו, יוצאים ברכוש גדול. יש כלים מקולקלים שאנחנו סוחבים איתנו ואחר כך מתחילים לתקן אותם. התהליך שעובר עלינו מורגש כטוב, כרע, ודאי שיש הכבדות הלב, כישלונות ואי נעימות בכל המצבים הללו. זה קיים, אבל דווקא מתוך כל הייאוש הזה באים ליציאה, והיציאה היא בכך שמתחברים. אף אחד לא יכול לצאת לבד, אלא רק כולם יחד.
מתוך שיעור מס' 3 בכנס הערבה, 24.12.2012
ידיעות קודמות בנושא:
אתה תצא עוד מהחושך, אם רק תדאג לאחרים
הטיפה האחרונה של המאמצים
המחסום הוא בליבך
