כשאנחנו מזכירים זה לזה על העיקר

אני מתקן לא את עצמי אלא את ההתכללות שלי באחרים. בי אישית אין מה לתקן, מלבד הקשר שלי עם האחרים.

מיהם ה"אחרים" האלה? כאן צריכים להבין ש"אני של אתמול" זה כבר לא ה"אני של היום". לפי המצבים השונים בתוכי אני צריך לברר את המצבים ביני לבין האחרים. בכל יום האדם מתחיל מדף לבן, והתיקונים מתרחשים תמיד בקשר ההדדי בין הפרצופים.

כתוב, שהאהבה בין הבריות מכוונת לאהבת הבורא. אהבת החברים מהווה את אותו הכלי, אותו היחס, שבו אני מביע את ההשפעה שלי כלפיו. הרי הבורא הוא החוק הכללי, התכונה הכללית שאני מגלה בקשר ההדדי בין כולנו.

אין שום דבר מחוץ לכלי הכללי. ביחס שלי לחברים, ברוחי, בליבי, אני יוצר את הבורא. ועד אז הוא למעשה אינו קיים.

שאלה: אנחנו מבצעים בקבוצה תרגיל: כל אחד צריך לחשוב על כך שכולם ידאגו לכולם במחשבה. בשיחות בינינו אנחנו מזכירים על כך זה לזה ומוסיפים: "בעזרת הבורא". האם זה מביא אותנו לאהבה אמיתית?

תשובתי: כן, אם אתם מתכוונים שכל דבר יכול להתקיים רק בעזרת האור המחזיר למוטב. אז אתם באמת בונים את התנאים הנחוצים למימוש.

לאהבה אין גבולות, היא מתפשטת עד אין-סוף והלאה. בכל פעם אנחנו מגדירים אותה אחרת – כשאנחנו יוצאים מתוך הרצונות והכוונות הנוכחיים שלנו. התרגיל הנוכחי פועל נגד השכחה: כל החברים מזכירים זה לזה על שלושה תנאים: אני, הוא והכוח העליון. האור המחזיר למוטב הוא, במילים אחרות, האור המחזיר אותנו זה לזה. פעם, בחיבור בינינו היה שורה האור, ועכשיו כשהוא "מלחים" אותנו מחדש, הוא מממש את התנאי ההכרחי של התיקון כדי לשרות בנו שוב. זה מה שנקרא "מצווה" בשפת הקבלה.

מתוך ההקדמה לתלמוד עשר הספירות, 01.02.2012

ידיעות קודמות בנושא:
האור יסיים את הבנייה
הגול המיוחל לתוך השער שלנו
אנחנו דורשים – הבורא מבצע!