קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: באיזה אופן בסדר העולמי הגלובלי הנוכחי החברה עדיין לא רמסה את האישיות?
תשובתי: אין את מי לרמוס. החברה מזמן השתלטה על האנשים, ואף אחד אינו מתבלט באמת על הרקע הכללי.
מוזיקאי כישרוני או מדען גדול אינם מתקוממים נגד הדעה הכללית. כולם שוחים עם הזרם, חוץ מהמקובלים ששתקו זמן רב. אנחנו הראשונים שמרימים את הראש שאותו מאיימים מייד לכרות.
מי עוד חוץ מאיתנו באמת יוצא נגד ההתפתחות האגואיסטית הנוכחית? הרי אפילו אלה שמביעים את דעתם בקול רם פועלים מתוך האגו, אין להם בסיס רוחני, אין להם שיטה. ולכן העולם "סובל" אותם. לא אכפת לעולם שהם מגלים את הרע שלו: "כן, אני טיפש. נו, ומה תעשה לי? בתוך הרע שלי אני הצלחתי יותר ממך: אני גבוה יותר, חזק יותר. אתה אגואיסט קטן, ואילו אני אגואיסט גדול. נו אז מה?".
האגו ששורה בכל מקום "בונה" את כולם. אם יש אגו רגיל, האדם הוא רגיל, אם יש אגו גבוה, האדם מצליח, ואם יש את האגו הכי גבוה – הוא פושע…
האנשים אינם מבינים את אותו התיקון שאנחנו מציעים, מפני שהוא מנוגד לאגו, הוא מנוגד לטבע האנושי, בעוד שכל המבקרים האחרים נשארים במסגרת האגו.
ולכן, כאשר אנחנו פונים להמונים, אנחנו צריכים לדבר על דברים פשוטים: כיצד להקנות לאגו שלנו צורה אחרת, אינטגרלית, סוציאלית, מועילה לחברה. בואו "נהפוך" את האגו שלנו כך שנדאג זה לזה ואז הכול אצלנו יהיה בסדר.
הקומוניזם גם הוא מדבר על טובת הכלל, והתנאי לזה הוא שוויון כולל. כי כאשר כולם שווים, כאשר פועלת החלוקה הצודקת, אין בשביל מה להתעמת, עם מי שזה לא יהיה. צריך רק לחנך את האדם באופן כזה שהוא יסתפק בכך.
אבל האגו הטבעי שלנו כל הזמן גדל ואינו מוכן להסתפק במועט. ולכן צריך לספק לו תענוגים אחרים: כבוד חברתי, מדליות, תהילה, ועוד. האדם צריך לצאת לבמה תחת מחיאות הכפיים של כולם, ולקבל את כל המילוי האגואיסטי שלו. אם בכל מקום משבחים אותך על הדאגה לאחרים, אז אתה מחפש באופן אוטומטי את האפשרות להביע את עצמך איכשהו בתחום הזה.
אם כן, מדובר על חינוך חדש שנקרא "אלטרואיסטי", אבל למעשה הוא מבוסס על אותו האגו שהועבר דרך ההשפעה לזולת ומסב לאנשים סיפוק נפשי. אנחנו פונים לנחיצות הריאלית של האדם למלא את עצמו במשהו: "בעולם החדש אתה תוכל לספק את הצרכים הגשמיים רק בדרגה הבסיסית, ואת כל שאר חוסר הבנייה של הרצון שלך ישלימו היחסים החברתיים, על ידי הכבוד, על ידי השליטה, אם תוכל להיות מנהל טוב, וכדומה".
האנשים יקבלו תענוג לא מהשליטה על האחרים, לא מרמיסת האחרים, אלא מהיחס מצד האחרים. כאשר החברה תמלא את האדם על ידי היחס שלה – זה יהיה האור העליון שממלא את הכלי. כי אף אחד לא יכול לחמוק מהדעה החברתית הכללית, מהסטנדרטים המקובלים על כולם, דווקא הם מעצבים את הרצונות שלי על ידי הרמה הבסיסית שלנו. הסביבה ממש "מהפנטת" אותנו על ידי הערכים שלה.
וכאשר האנשים יתחילו להתאחד על פי העקרונות החדשים, הם ירגישו עוד רצון אחד: מסתבר שיש משהו מיוחד בהשפעה לחברה. הרי אתה מעביר את הטוב לכלי הכללי, למלכות הכללית, וקולט בהדרגה את הרצון האינטגרלי, את הצורך בעוד מילוי אחד: בבורא, בכוח העליון. הסביבה שאליה הצטרפת פתאום זוהרת דרך קיום מרמה אחרת שמנותקת לגמרי מהצרכים הבהמיים שלך.
וכך, בהדרגה, התהליך עובר לנתיב הרוחני.
מתוך שיעור על מאמרו של בעל הסולם "החירות", 05.01.2012
ידיעות קודמות בנושא:
היום אנחנו לא עבדים?
שותפות וביטוי עצמי
קסמו של הקומוניזם
