מתי יהיה טעם ללכת למדבר

יכול להיות שהאדם עובד רק מפני שהוא מקבל מכך תענוג. נגיד, אני מגיע לכנס, מפני שזה אירוע שמח עבורי, ואני נהנה מהמפגש עם החברים, מהחיבור, מהמוזיקה והריקודים. אני מקבל הנאה מהרגשת החיבור, מהשירים, מהשיעורים, מהכול.

נשאלת השאלה: ואם כל זה לא היה גורם לי לתענוג, האם בכל זאת הייתי מגיע? אם הייתי סובל מזה, הייתי נוכח שם או לא? עד לאיזו מידה?

האם חשוב לי להיות יחד עם האחרים על אף שאני סובל? או שאני נשאר שם מפני שאין לי לאן לברוח, או שאני מתבייש מהאחרים, ובפנים אני מקלל את הכול. או שסתם הגעתי כדי לקבל תענוג בכזאת חברה נעימה.

ויכול להיות שאני מרגיש שזה מקרב אותי לבורא, ואני אוכל פעם להגיע לגילוי ולהרוויח נצחיות, שלמות, משהו מעל לעולם הזה, ולכן אני משקיע מאמצים?

האם אני מוכן לסבול למען השגת העולם הרוחני, אפילו מבלי להרגיש שזה יביא לי תענוג? האם אני מוכן לוותר על העולם הגשמי למען הרוחני? יש כאן הרבה חשבונות.

אם אדם מגיע לכנס ומקבל תענוג – זה גם טוב. אבל הוא צריך להבין בצורה ברורה שהוא נהנה. והרוחניות נמדדת לפי היכולת להתנתק מהתענוג, לעשות צמצום, לצאת מחוץ לגבולות "האינטרסים האנוכיים".

לכן ישנו תנאי: קודם כל, אני צריך לקבל תענוג עצום מהחיבור עם האחרים, לאהוב אותם, ליהנות מהפעולה עצמה. אבל אני מקריב את כל התענוג הזה ומוכן לא לקבל אותו.

נניח שאני נקלע לנפילה רצינית ולא מקבל שום תענוג מהפגישה, ואפילו סובל, שונא את הקבוצה והחברים, שונא את החיבור, השירים, הריקודים – את כל מה שמסביב. אבל אני נמצא באותה ההתפעלות, עם אותו היחס, עם אותו חומר דלק, ומשתתף בהכול, רק מפני שבכך אני גורם נחת רוח לבורא או לחברים.

עכשיו אנחנו מחכים לכנס בערבה. אבל האם אנחנו מסוגלים למדוד את ההתקדמות שלנו כך שכל אחד יבוא ללא שום חישובים אישיים, אלא יעשה רק חשבון כולל על כולם יחד.

כלומר, לא צריך להיות חשוב לי מה אני מרגיש: טוב לי או רע לי. או שלהיפך, חשוב לי שטוב לי או רע לי, כדי להתעלות מעל ההרגשה הזאת.

זה חשוב שאצפה לאיזושהי תוצאה רצויה מהכנס הזה: שאנחנו נצא ביחד, נשיג ביחד, נגלה ביחד! או שאולי אני לא חושב על כולם, אלא רק על עצמי, ואילו עם האחרים אני מתחבר בלית ברירה, כדי שיעזרו לי להשיג את המטרה.

יכול להיות שאני יכול להקריב את כל העתיד הזה למען החברים, כך שהם יגלו אותו ואני לא. כך שאני אפילו לא אדע על זה ולא ארגיש את זה, כדי שלא אתגאה.

ויכול להיות שאני עושה את זה למען הבורא, אבל כך שהוא לא יידע שאני הוא זה שגרמתי לו נחת רוח, וגם אני בעצמי לא רוצה לדעת את זה.

כלומר, נשאלת השאלה: איך אנחנו יכולים להתנתק מכל אינטרס אישי, כך שלא נדע מזה ולא יהיה לנו שום דבר חוץ מהיכולת לתת יגיעה, ללא שום תוספת של שכר וחומר דלק, והשכר היחיד יהיה היגיעה עצמה.

אם נוכל להתקרב לדרישה כזאת, יהיה טעם ללכת למדבר…

מתוך שיעור על מאמר של בעל הסולם מהספר "שמעתי", 18.01.2012

ידיעות קודמות בנושא:
מדוע אנחנו כל כך שונים?
מגיע להם יותר ממני!
להתחבר בלב אחד