האדם שאינו מוותר

חכמת הקבלה עונה על השאלה "מה הטעם בחיים". למעשה השאלה הזאת היא מאוד חשובה כי בחיפוש התשובה עליה אני קודם כל עושה בירור בתוך עצמי: האם אני מתייחס נכון לחיים ולכל מה שאני עושה?

יש לי רצון לקבל שמחייב אותי להקים משפחה, להוליד ילדים, לדאוג להם, לדאוג לעבודה שלי, לעתיד שלי, להורים שלי, לסביבה הקרובה, לעיר, למדינה ואולי גם לכל העולם. וכל זה כדי לסבול פחות.

אם כן, בסופו של דבר, אני מובל על ידי החשבון של: כיצד לסבול פחות, ובמקרה הטוב: כיצד להרוויח יותר. אבל מה היה קורה אם הייתי מתעלה מעל לכל זה, אם לא הייתי תלוי בייסורים ובתענוגים אלא הייתי הופך לאובייקטיבי, לאדם במלוא מובן המילה? האם יכול להיות שאז הייתי מתפטר מכל הבלבולים האלה? כי בעצם, האינסטינקטים הבהמיים הם שמעודדים אותי להקים משפחה, והאינסטינקטים החברתיים מחייבים אותי לשמור על חוקי החיים המשותפים. במה הייתי עוסק אם הייסורים והתענוגים לא היו מניעים אותי?

היום אני דומה לבהמה שמכוונים אותה בכל צעד: מזרזים או בולמים אותה על ידי שתי מושכות: מר ומתוק. אני כמו בובה על חוט, איזשהו מנגנון שברירי שאין לו שום אפשרות לעשות דבר באופן עצמאי, אף לא במילימטר אחד של הדרך שלי.

אז האם אני יכול להשתלט על המושכות האלה? ואם לא, האם אני יכול לפחות לנתח ולבדוק את המצב, להבין מדוע ובשביל מה כל זה מתרחש? האם בכלל כדאי להימשך כלפי מעלה? האם עדיף לעצום את העיניים ולשקוע בדת או בעיסוקים אחרים? האם יכול להיות שעל ידי ניתוק מהמהות אני אחזיר לעצמי את השקט והשלווה עד סוף החיים?

מתוך שיעור על מאמרו של בעל הסולם "מהות הדת ומטרתה", 24.11.2011

ידיעות קודמות בנושא:
להתחבט או להתמסר לזרם?
סיבה, גורל, תוצאה
מסנן רב-שכבתי לפני הכניסה