אוי, מה קורה איתי, איפה אני?!

אני צריך בכל פעם לאזן את עצמי, בדומה לטיל שכל הזמן מתקן את המסלול שלו בדרך אל המטרה. אני כל הזמן בודק את עצמי ביחס לקבוצה ולעצות של המורה, ובונה את המסלול שלי אל המטרה.

ושוב אני רואה סטייה, שנוצרה על ידי האגו שהתעורר בי וההפרעות השונות, ואני שוב מתקן את עצמי. אני כל הזמן מגלה שאני סוטה מהמסלול הנכון! אם אני לא מרגיש את הסטייה הזאת, אני כביכול נמצא בחלל הפתוח ואינני יודע איפה אני.

הטיל צריך כל הזמן לקבוע את השגיאה שלו ביחס למשהו. זה נותן לו את המספר שקובע את מצבו. ואם הוא טס בדיוק במסלול, אז הוא אינו יכול לקבוע היכן הוא נמצא. כאילו הוא בכלל לא בודק את עצמו.

כך גם אנחנו יכולים לבדוק את עצמנו רק בצורה כזאת. ואם אני מרגיש שסטיתי, כלומר אם אני מקבל מחשבות זרות, משיכות זרות וזלזול – זה מאפשר לי למדוד את הסטייה שלי. זה טוב שאני מרגיש אותה. עכשיו העיקר זה לקבוע את היחס הנכון אליה.

יש את ההתחלה, המטרה הסופית, והקו שמחבר ביניהן. ואני צריך כל הזמן לנוע ביחס לקו הזה ולמדוד את הדלתא שלי. "למדוד את הסטייה" – פירושו להשתדל בכל פעם לחזור לקו הישר.

יש חלק מסוים מהדרך שאותו אנחנו לא מרגישים, כאילו אנחנו נמצאים בחוסר הכרה: סטיתי מהדרך ולא שמתי לב לכך. ולאחר מכן אני שוב חוזר להכרה ומשיג את נקודת ההתעוררות. אני פתאום קולט שסטיתי: "אוי, מה קורה איתי, איפה אני?!". כך אנחנו עובדים.

לכן, אם אתה מרגיש בכל פעם בלבול וסטייה – זה טוב. צריך רק להתחיל להתייחס לכך ביצירתיות ובכך לבנות את עצמך.

מתוך שיעור על ספרו של בעל הסולם "תלמוד עשר הספירות", 22.11.2011

ידיעות קודמות בנושא:
המודל המלאכותי של האדם
רק צעד אחד…
מסלול הטיסה לרוחניות