משבר אמון

המערכת הכלכלית צריכה להתאים למצב החברה. עד עכשיו פיתחנו וחידשנו את המערכת האגואיסטית, שבה כל אחד מרוויח לפי כוחותיו ויכולותיו: לפי כמות חומרי הגלם, לפי עוצמת הכוח הצבאי והפוליטי, לפי הרמאות והערמומיות, וכן הלאה. הכול מצטרף לאותה רשת הקשרים האגואיסטיים, שבה בעצם הנוסחא של כל אחד הובילה לרווח מקסימלי.

ולרווח הזה יכולות להיות צורות שונות. למשל, יש כאלה שמשלמים סכומים גדולים כדי שיכבדו אותם ויפחדו מהם. ויש גם צורות אחרות. זה תלוי באופי החברה. אך בסופו של דבר, הכול מצטרף לאותה רשת הקשר בינינו. היא בעצם קובעת את הכול.

וכשאנחנו מתחברים אליה, אנחנו הורסים אותה על ידי האגואיזם שלנו, על ידי הקנאה, התאווה והכבוד. ובכך שווים גם האדם הפרטי וגם האומות. הרי הפרט והכלל שווים. הרשת הזאת מתפרסת על פני כל העולם, ומלאה ברצונות מכל הסוגים. כל ההיסטוריה של העמים והמדינות, כל הדתות והחלומות על העתיד – הכול קשור לאותה הרשת. ולכן איננו מסוגלים להבין אותה.

כל המציאות נמצאת ברשת המקולקלת של הקשר האגואיסטי בינינו. יש בה כל כך הרבה נתונים, ואיננו יודעים כיצד להכניס את כולם לנוסחא אחת. מאות מדינות, נשיאים וראשי ממשלות, צבאות, כספים, חומרי גלם, העדפות דתיות או מנטליות, קשרים קודמים ותקוות לעתיד…

כשיש כל כך הרבה נתונים, אי אפשר להתמצא בהם. ולכן המערכת הכלכלית שלנו פועלת לפי המידה שבה אנחנו מסוגלים להבין את הרשת הזאת. לכן, מי שמסוגל להבין אותה טוב יותר, יכול לצפות מראש מה יקרה, ומרוויח יותר.

זה מה שהיה עד עכשיו. לפי החוק "כלל ופרט שווים" יכולתי להשליך את התכונות שלי על המדינה ועל כל העולם, מפני שכולנו "התבשלנו" באותו הטבע האגואיסטי. יכולתי להבין במידה מסוימת את עקרונות הקיום של המדינה והעולם, וכך יכולתי לבנות במדינה משרדים ממשלתיים, לקשר ביניהם, וכך לנהל אותה.

אבל היום, הקשר בינינו מתחלף. מגיעה תוכנה חדשה, והתוכנה הזאת כל הזמן משתדרגת. היא מחייבת אותנו להתקרב יותר ויותר לקראת האיחוד והערבות ההדדית. זה לא לפי הרצון שלנו, אך זה המצב.

אנחנו, מצידנו, איננו יודעים כיצד לגשת לרשת הזאת, ומאבדים את היכולת להתקשר עם האחרים בצורה נכונה. מתעורר בעולם משבר אמון: הבנקים אינם מאמינים לתעשייה, והממשלות אינן מאמינות זו לזו. וזה טבעי. פעם הקשר היה ברור: אתה נותן לי ואני נותן לך. לפי האגו שלנו היינו מבינים זה את זה.

אך המצב השתנה. ואנחנו עדיין לא תיקנו את עצמנו, אנחנו עדיין נמצאים בטבע הישן, ובמקביל לכך מגלים את התלות ההדדית החדשה שלחלוטין אינה מובנת לנו. אנחנו אפילו לא מזהים את הטבע האלטרואיסטי שלה.

וכאן טמונה הבעיה. ולא יהיה ניתן לפתור אותה בדרכים הרגילות. הרי הכול תלוי כמה החברה תתקדם לקראת החיבור. לא חשובות הסיבות שיגרמו לכך. זה יכול לקרות כתוצאה מהמצב הכלכלי, מהאיום הביטחוני, או מהצורך ברוגע חברתי. בכל מקרה, ככל שהחברה תתקרב לחיבור, היא פתאום תתחיל להבין את העולם: "אהה! ככה זה! ומה צריך לעשות עכשיו?"

ומה שצריך לעשות – זה חינוך אינטגרלי. אין דרך אחרת. אנחנו צריכים ללמוד כיצד לבנות את החיבור החדש, שאינו מבוסס על הקשרים הקודמים והטבע הקודם שלנו, אלא נצטרך לשנות במקצת את הטבע שלנו. ואפילו אם לגמרי לא ארצה את זה, זאת תהיה האפשרות היחידה להסתגל לטבע החדש הזה שמתגלה לנו, לרשת הקשרים האלטרואיסטיים. רק אז נוכל להסתדר בחיים. ואחרת נלך לאיבוד ונפשוט רגל בכל תחומי הכלכלה.

הרי כל הכלכלה הנוכחית בנויה על "תן וקח", כמו שנאמר: "לכו ותתפרנסו זה מזה". ומה יהיה אם האנשים, הסקטור התעשייתי, המדינות וכל העולם לא ידעו כיצד להתקשר זה עם זה? העולם יחזור למשק הטבעי, שבו האדם אוכל את מה שהוא מייצר לעצמו. זה נורא, אבל נוכל להגיע למצבים כאלה.

ולכן יש היום חשיבות כה גדולה לחינוך האינטגרלי ולהבנה של הקשר ההדדי הגלובלי. אנחנו מוכרחים למצוא את צורות ההבעה הנכונות כדי להסביר את זה לעולם.

מתוך שיעור על מאמר שבעל הסולם פרסם בעיתון "האומה", 01.09.2011
ידיעות קודמות בנושא:
מרקסיזם – לא מה שחשבנו
הכלכלה היא העתק של היחסים בינינו
השקעות באגואיזם, כמו זריקה בתותבת