הבעיה היא שאנחנו שוכחים את העיקר

הבעיה היא שאנחנו שוכחים כל הזמן את הבורא! מובן שאנחנו עובדים בקבוצה, כי הרי כתוב שהכול תלוי בקבוצה ורק בה יש לנו בחירה חופשית. האמצעי השני זו ההפצה. אנחנו מבינים שאם נפיץ לכולם, החוצה, נהיה כלולים מהרצונות של כולם. אך מאחורי כל הפעולות האלה: הלימוד, ההפצה, הקבוצה, אנחנו שוכחים שאנחנו מבצעים אותם רק כדי לגרום נחת רוח והנאה לבורא, המושג הזה הולך אצלנו לאיבוד.

איננו מרגישים אותו ולכן הוא כביכול לא קיים עבורנו. לפעמים אנחנו נזכרים בו וחושבים: "נו מילא, נגיע לזה מתישהו אחר כך". אך זה לא נכון, איננו מכוונים כמו חץ היישר אל המטרה! כל מאמץ, ולו הקטן ביותר, חייב להיות מלווה בכוונה הזאת, ש"סוף מעשה במחשבה תחילה", ושאני עושה הכול כדי לגרום נחת רוח והנאה לבורא, למרות שתחילה איני מרגיש אותו ואיני יודע מיהו. אך אני כל הזמן מחפש, כמו שכתוב בשיר השירים, ג', א': "על משכבי בלילות", כלומר במצב שכיבה ה"ראש" וה"רגליים" (כל הספירות) נמצאים ברמה אחת. ובכל זאת, אני "ביקשתי את שאהבה נפשי". למרות שאיני יודע היכן לחפש, כל פעם אני מכוון את עצמי בצורה מלאכותית לאותו החיפושׂ, שוב ושוב, ובהדרגה אני מתחיל לקבל איזושהי התרשמות. זה מתחיל לעבוד.

צריך למשוך את האור המקיף דווקא כך, שכל הפעולות מכוונות לשמחתו של הבורא. אחרת זה יחשב שהתחלת איזושהי פעולה, וכביכול לא סיימת אותה. היא לא תיתן לך את התוצאה הרצויה והנדרשת.

מתוך שיעור על מאמרו של בעל הסולם מהספר "שמעתי", 05.07.2011

ידיעות קודמות בנושא:
כל הדרך היא החיפוש
המטרה שלי היא לרצות
רוצה לראות את עצמי בהשפעה