ללא נבירה עצמית

כנס הקבלה העולמי במוסקבה, שיעור מס' 5

המקובלים בכל הדורות חקרו בעיות של האנושות וביררו, במה אנחנו שונים מהתמונה הגלובאלית, הסגורה, הענקית, ההרמונית: "במה בדיוק נבדל הטבע האנושי? באילו תכונות בדיוק? כיצד ניתן לשנות את התכונות האלה? תחת השפעת מה?".

חכמת הקבלה מסבירה, כיצד לעבד על עצמנו את השינויים ההדרגתיים האלה, בכך שעוזרים זה לזה בהתאם לעיקרון מסוים, אלגוריתם מסוים, כדי להשׂיג בהדרגה הידמות והשתוות יותר ויותר גדולות לטבע, לגלות בתוכנו יותר ויותר לעומק את התכונות המנוגדות לו ולתקנן בסדר מסוים.

יחד עם זאת, האדם לא צריך לתקן בתוכו דבר, אנחנו צריכים לתקן את הקשר בינינו, ואז נגיע להרמוניה.

כאן מתגלה דבר מעניין מאוד: למעשה, אני צריך לקבל את עצמי, כמו שאני. בני אדם רבים עוסקים בנבירה עצמית: "אני כזה, וכזה, רע, עצלן, קמצן, קנאי" וכולי.

צריך להשאיר את הייחודיות שלי במנוחה, היא אינה מפריעה לנו. לכל זה ימצא שימוש נכון אם אני אשתוקק רק לקשר טוב עם האחרים, ליחסים הדדיים, להבנה הדדית, לתלות הדדית. אם אני אתחיל לחקור, להרגיש וליישׂם בצורה נכונה את היחסים שלנו, אז אני פתאום אגלה (וזה פשוט מפליא), שנמצאות בי כל התכונות הכי מגעילות, הכי מפחידות, כאלה שאני בעצמי מתבייש להודות בהן. ופתאום אני רואה, שהן דרושות לי, נחוצות לי, כדי לקבל מאחרים ולהשפיע לאחרים, ובאופן כזה להיות חלק אינטגראלי בכל הגוף הסגור והעצום הזה.

מסתבר, שכל הרצונות שלנו: גניבה, שקר, קינאה, שׂנאה, דחייה, ניצול האחרים וכולי, אלה הן התעוררויות פנימיות שאיתן נולדנו, וכולן חיוניות עד לאחרונה שבהן. לכן בשום פנים ואופן לא צריך לעסוק בתיקון עצמי כזה! זוהי טעות גדולה, שאליה אני שׂם לב עכשיו בקבוצה העולמית שלנו.

צריך לעבוד רק על הקשר ההדדי האחד. לא להצביע לאדם על החסרונות שלו. לא קיימים אצלו חסרונות! הפגם הוא רק בקשר בינינו ולא בשום מקום אחר!

זוהי ה"ערבות", התכונה, שחכמת הקבלה מקדישה לה תשׂומת לב כל כך גדולה. כשאנחנו ניגשים ללימודים, מתחילים להסדיר את הקשר בינינו, הכוונה הזאת צריכה להקדים את כל ההתחלות: מגע הדדי, התחייבות הדדית להיות זה עם זה בקשר פנימי, הנחיצות לגלות את הקשר הפנימי הזה בינינו.

ובמקביל לזה אנחנו לומדים טקסטים קבליים. אנחנו לא ממש יודעים מה מתרחש עימנו בזמן לימוד הטקסטים האלה, ולא יודעים בוודאות על מה הם מדברים. אנחנו פשוט קוראים על המצבים העתידיים הנכונים שמתוארים על ידי המקובלים. בדומה לילד קטן שלוקח בצורה אינסטינקטיבית צעצוע ביד, מפני שהטבע דוחף אותו לשׂחק ולגדול. והנה גם אנחנו בקבוצה משׂחקים בינינו, בונים כאילו דגם נכון.

ובסופו של דבר, בכך שבו זמנית קוראים על זה, אנחנו כאילו מושכים על עצמנו את המצב הבא, בדומה לתינוק, שמתעסק באיזו מכונית צעצוע, או עם קוביות, או עם פסיפס. דוחפים לו בכוונה כל מיני תרגילים בצורת משׂחקים, והוא על ידי המאמצים מנסה לפתור אותם לפי ציווי הטבע שלו. כך גם אנחנו צריכים לדחוף את עצמנו, כך אנחנו צריכים להלהיב זה את זה, להראות דוגמה זה לזה, לדבר על כמה זה חשוב, כדי שבסופו של דבר כל אדם יִטַעֵן מהאחרים בהתפעלות שלהם, במטרה, בכוונות שלהם לקֵרוּב, לאיחוד, להרמוניה תואמת פנימית.

מתוך שיעור מס' 5 בכנס במוסקבה, 11.06.2011

ידיעות קודמות בנושא:
הצעה, שלא כדאי לסרב לה
מגלים קשר בין הדברים
מהותה של חכמת הקבלה