שתיקה כאות לחולשה

אנשים עם נקודה שבלב קיבלו הבנה, אמצעי, הזדמנות לעזור לעולם. במידה בה קיבלנו, עלינו לבצע ולהגשים. לממש את עצמנו בכל מאת האחוזים.

יש לנו עדיין זמן, כיוון שבני אדם מחפשׂים בינתיים סיבה לצרות, אפשרות להיטיב את מצבם. אך אחר כך האדם יבין, שאין פתרון פרטי עבוד מדינתו, מפני שהיא תלויה בכל העולם. אנשים יאמרו: "אז בשביל מה לצאת לכיכרות להפגין? במה זה יעזור? אני צריך לצעוק לכל העולם? כן? אז בואו, יחד נמצא מה פספסנו כאן, בואו נבין, מאיפה תבוא העזרה".

ואז העמים יפנו אלינו. כך כותבים הנביאים, שמספרים על יסורים קשים מאוד בכל העולם. אלה הן כבר לא הפרות סדר מקומיות, אלא מגפות, אסונות טבע וכולי. וכל זה כדי ללחוץ על ישראל, אף על פי שהיא נראית קטנה בקנה מידה גלובאלי.

לנגד עינינו מתפתחת דרמה עולמית. בישראל אנחנו עדיין לא נמצאים במצב של אותם אלו שנשארו מחוסרי עבודה ומחוסרי שירותים סוציאליים חיוניים, כמו בריאות וביטוח לאומי. בארה"ב למשל, יש כמות גדולה מאוד של בעלי חוב שלא מסוגלים לשלם משכנתא, והבתים שלהם בינתיים איבדו מערכם, ועולים זול יותר מההלוואה הבנקאית שלקחו עליהם.

המצב מאוד רע. אנשים עוד יראו זאת כשהמשבר יהפוך ליותר אינטגראלי, ויותר ברור בגלובאליות שלו. לא במקרה נציגי ה – G8 שנתאספו בדוביל, ערכו פגישה חסרת תוכן. אני לא לועג להם, אלא בנקודה זו באמת אין מה לעשות. הגיעה צרה גדולה, כולם מבינים זאת וכולם שותקים. והם גם לא יכולים להרשות לעצמם לא להיפגש, מפני שהם צריכים להפגין למראית עין איזושהי פעילות.

מתוך שיעור על מאמרו של בעל הסולם, 30.05.2011

ידיעות קודמות בנושא:
"מי אשם?", שאלה רטורית
הדרך אל לב העולם
מהיכן יתחיל החינוך החדש?