טעם התענוג

כל מה שאנחנו צריכים, זה לפתח את הרצון. אני זוכר שאחת העובדות של המרפאה שלי הביאה מהבית אוכל ממטבחה התימני. תחילה לא יכולתי לגעת בזה, אני פשוט לא הבנתי מה זה, עד כדי כך הטעם הזה היה רחוק ממה שהורגלתי אליו. אך עם הזמן, התחלתי להריח, לטעום, ובהדרגה הופיע אצלי הטעם למאכלים האלה.

כך גם הוולד שנולד לעולם, עדיין אין לו שום טעמים. רק אחר כך, בהתאם למנהגים והעדפות של החברה, הוא מתחיל להתרגל ורוכש טעם לאוכל. והרי ללא טעם, ללא הרצון לטעום דווקא את המאכל הזה, אנחנו לא נוכל ליהנות ממנו. אפשר כמובן לאכול כדי לא לגווע ברעב, אך אנחנו הרי מדברים על תענוגים. בתור נחיצות הכרחית אתה יכול לקבל תענוגים מהעולם הזה, אך כל מה שמעֵבר לכך, נגיש רק אם אתה משתוקק ליהנות, וליהנות רק מהשפעה.

שאלה: בעל הסולם כותב, שלצורך זה דרוש רק מעבר פסיכולוגי. מה זה אומר?

תשובתי: אנחנו לא מבינים, כיצד אפשר ליהנות מזה שאתה אוהב וממלא את האָהוּב. "אָהוּב", זה לא סתם הילד שלי שהדאגה אליו גורמת לי תענוג "מתוקף יעודי". לא. מדובר על מישהו זר, רחוק, מנוגד, שׂנוּא. זה כמו מאכל ממטבח זר, שבא לי להקיא ממנו. והנה, אני מתחיל לפתח בתוכי טעמים עם כוונה, לחפשׂ גישה, קירבה, הבנה. בהדרגה נולדים בי רצונות תואמים, ואז פתאום אני מרגיש, שאני אוהב את האדם הזה.

כאן נשאלת השאלה: אם אני אוהב אותו, אז האם ההשפעה שלי לא תהיה שוב אגואיסטית מפני שאני נהנה ממנה?

נכון, אך בכך שאני אוהב, אני לא מבטל את השׂנאה הקודמת. היא נשארת איתי באופן קבוע, והיא גְדֵלה, כמו אצל תלמידי רבי שמעון שכתבו בספר הזוהר, שתחילה הם שׂונאים זה את זה ואחר כך מגיעים לאהבה. כל פעם אנחנו מתקדמים בשני קווים, בכך שמעלים מעל לשׂנאה את האהבה, כמו שנאמר: אהבה תכסה על כל הפשעים.

דווקא ביחד, השׂנאה והאהבה מקנים את הטעם, את ה"מיץ", את העוצמה לתענוג. הם כמו שתי מושכות. אך אם אתה מבטל את השׂנאה, אז מכל גובה התענוג יישאר לך רק קורטוב גשמי קטן. אך אם אתה מתעלה מעל לשׂנאה, בכך שפעם אחר פעם אתה מכסה אותה במסך האהבה, אז יש לך כלי גדול עם תענוג עצום.

מתוך שיעור על מאמרו של בעל הסולם "פתיחה לחכמת הקבלה", 23.05.2011

ידיעות קודמות בנושא:
אדם או נשמה בהמית?
ההשפעה – בלתי נראית, אך חשובה מאוד
כל העבודה שלנו היא ללמוד לאהוב את ההשפעה