קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
הרב"ש, שלבי הסולם, מאמר "מהו שמטרם שנפל השר המצרי לא נענו בצעקתם": ""שליטת פרעה" הוא לעבוד רק לתועלת עצמו".
מהיכן זה נובע? מי לא פועל לטובת האינטרסים שלו? בעל הסולם כתב שלבצע מעשים ללא תועלת יכולים רק ילדים קטנים, שכך הטבע מניע אותם להתפתח, או משוגעים שפועלים ללא חשבון קודם. לכן אנחנו קוראים להם לא-שפויים.
אדם שפוי עושה חשבון מה יגרום לו תועלת. אנחנו קוראים לאנשים כאלו שקולים, מיושבים, חכמים. ה"שכל" הוא היכולת לחשב כיצד להפיק את הרווח המקסימלי מכל האפשרויות שיכולות להיות.
לדוגמא, כולם רואים ההזדמנות להרוויח שלושה, חמישה, עשרה, חמישים, שמונים שקלים, ואני עשיתי חשבון טוב והצלחתי להרוויח מאתיים. "וואו! הוא בחור חכם!", אומרים האנשים, כלומר: אדם שקול, נבון, שפועל רק לפי ההיגיון הבריא, לפי החישוב הנכון.
אנחנו מכבדים את האנשים שמבצעים חשבונות נכונים ויודעים להפיק את התועלת המקסימלית מפעולותיהם. אנשים כאלה אנחנו רוצים לקבל לעבודה, כדי שהם יבצעו את תפקידם בצורה הטובה ביותר.
אם כך, שליטת פרעה, שליטת התועלת העצמית, היא דבר מכובד מאוד בעינינו. כל העולם עומד על זה. ככל שהאדם מרוויח יותר, כך אנחנו מעריכים אותו יותר. כשהרווח יכול להיות מגוון ביותר – תלוי מה גורם לאדם תענוג. אחד נהנה ממוזיקה, השני מעושר, שלישי משליטה והרביעי מספר מעניין בספרייה. לא חשוב, אנחנו דנים לפי היכולת של האדם למלא את עצמו לאחר שערך חשבון נכון.
אז מה רע בזה? מדוע זה נקרא "שליטת פרעה"? האם באמת לא כדאי לי לעשות חשבונות? האם אני באמת צריך לפעול ללא שכל וללא רווח? האם העולם הרוחני שלמענו אני עמל הוא לא הרווח? הפגישה עם הבורא היא לא הרווח? האם אני יכול להיות כמו משוגע או תינוק ולוותר על החשבונות? זאת אומרת שהעולם הרוחני מיועד לבלתי-שפויים?
"…לכן דעת דקדושה, היינו זה שצריכים לעבוד לשם שמים, היינו להשפיע".
במילים אחרות, קיים חשבון שונה לחלוטין: לא ברצונות שלי אלא ברצונות הזולת, שמנותק ממני, חתוך ממני באופן מוחלט. אז כיצד אעשה חשבון בניתוק מעצמי? כשהאדם קשור אליי באופן כלשהו אני יכול לראות את הטוב שלי: לאחד אני אתן 2 דולרים, ולאחר אתן 10 דולר, כיוון שהוא יותר קרוב אליי. מצד אחד, זהו אדם אחר, אך מהצד השני, הוא קרוב, ולכן אני יותר נדיב כלפיו.
האמת היא שאינני נותן לו שום דבר, אלא פשוט "מכסה" את הקירבה שלי אליו. הרי ככל שהוא קרוב יותר, כך הוא פחות נבדל ממני, ואנחנו יותר הופכים להיות אחד, להיות "אני".
ואם היה בינינו קרע, לא הייתי יכול לתת לו דבר. פשוט לא הייתי מסוגל לזה. אני יכול לתת משהו למישהו רק בתנאי שאני מרגיש אותו כחלק ממני. אני כאילו שם את המתנה שלי בכיס של עצמי.
לפעמים אני נותן משהו ואחר כך מצטער: "כנראה היה מספיק גם אם הייתי נותן פחות. ואולי בכלל לא היה כדאי לתת כלום". במילים אחרות, הקשר עם האדם הזה הוא לא קבוע אצלי, לא יציב. מהצד השני, אנחנו מוכנים לתת לילדים את הכול, למרות שגם כאן יש חשבונות.
כך או אחרת, הכול מותנה בהרגשה שזה "שלי". אני לא נותן לאף אחד כלום, מלבד לעצמי. זוהי גלות מצרים, שליטת פרעה.
מתוך שיעור על ההכנה ליציאת מצרים, 11.04.2011
ידיעות קודמות בנושא:
עבדות מצרים: ללא זכות להשפיע
פרעה יוצא מתוך הצל
חשבון בדיוק הפוך
