כיצד לומדים לעוף

אחד העקרונות החשובים של העבודה הרוחנית הוא שהיא כולה מתרחשת נגד הרצון שלנו, לא כעבודה אגואיסטית בעולם הזה. הרי כשאני מוכרח לעבוד בעולם שלנו אני קודם כל שוקל היטב, האם כדאי לי לעשות את זה. או שאני אוהב את העיסוק עצמו, ואז זה כבר לא נקרא עבודה אלא חוויה, מסע, כשאני נהנה מהתהליך עצמו. או שזה איזשהו עיסוק קשה, אך אני נהנה מהתוצאה שלו – מהתשלום, מהשכר.

אני תמיד צריך לראות את הרווח מהעבודה, שמובן לשכל ולרצונות שלי, שלמענם אני עובד. הכול תלוי רק כמה אני מעריך את השכר שאני מצפה לו – לפי זה אני מוכן להשקיע כוחות.

אך בדרך הרוחנית אנחנו עובדים נגד הטבע שלנו ושום דבר אינו תומך בנו. לכן אין לנו שום מוטיבציה, שום "חומר דלק" לביצוע הפעולות שנראות לנו חסרות משמעות.

ומובן שאנחנו מתקדמים במקצת מ"לא לשמה" (למען עצמנו) ל"לשמה" (על מנת להשפיע). כפי שהיה אומר הרמב"ם, ש"לנשים, לקטנים ולעבדים" כלומר לנו, הנמצאים בינתיים בדרגות כאלו, מגלים את רזי התורה (את המטרה האמיתית) בהדרגה. הם נקראים רזים, מפני שהאדם בינתיים אינו יכול לתאר לעצמו מהיכן לקחת את האנרגיה, את המוטיבציה לעבודה.

זה בלתי אפשרי בדיוק כפי שאינני יכול לעוף! זה למעלה מהטבע שלי! ולכן אנחנו עוברים דרך כל כך ארוכה של התפתחות, כשאנחנו מחליפים מצב אחר מצב ורוכשים בהדרגה איזושהי הבנה, איזושהי הרגשה שמגיעה אלינו בזכות המאור המחזיר למוטב.

זה לא קורה בדרך טבעית רציונלית. ההיפך, ככל שאני משקיע יותר כוחות, כך אני יותר מתרחק מהמטרה. כך אני מעריך את זה בתחושותיי! ורק ברגעים בודדים ונדירים מתגלה לי לפתע שרק היה נדמה לי בתפיסה האגואיסטית שלי שאני הולך אחורה. מנקודת המבט של הרצונות להשפיע, אני דווקא התקדמתי. כך אנחנו הולכים קדימה.

מתוך שיעור על מאמר מהספר "שמעתי", 12.04.2011

ידיעות קודמות בנושא:
שותפים במלחמה עם פרעה
נקודת המעבר לרוחניות
השכר – האהבה