האדם שרוכב על החמור

שאלה: אני מבין בשכל את מה שאתה אומר, אך בלב אני מרגיש שלגמרי אינני מוכן לבטל את עצמי כדי להתחבר עם האחרים. כיצד עליי לרצות את זה?

תשובתי: אנחנו אף פעם לא נרצה להתקדם למצבים הרוחניים העליונים יותר. וזה טוב שאנחנו בעצמנו תופסים זאת! האדם מבין שהוא אינו רוצה בשום אופן את הרוחניות האמיתית, ולא איזשהו עולם אגדי בדיוני שבו הוא יתעופף בין המלאכים ויעשה כל מה שירצה, יקבל שליטה מלאה ויראה את כל העולמות מקצה לקצה.

ואם אנחנו מתחילים להבין מהי המציאות הרוחנית האמיתית, שמעל לכל תועלת אגואיסטית שאנחנו יכולים לתאר לעצמנו – ודאי שאיננו רוצים אותה.

אנחנו צריכים להבין שרק האור העליון מבצע את כל השינויים שבנו. הוא צריך להשפיע עלינו ולתת לנו תכונות חדשות. רק דרך הכרת התכונות הללו, ההבנה שלהן, ההרגשה שלהן והשליטה עליהן, נוכל להתחיל להתייחס לעולם כבר מתוכָן. וכך אהפוך בהדרגה להיות אדם חדש.

אני אתחיל להרגיש, שמעל לאותו הגוף הבהמי, שאיתו אני מזדהה היום, נבנית בי איזושהי הידמות לעליון, צורה חדשה, כלי חדש, שנקרא ה"אדם" שבי, כלומר "הדומה לבורא". ("אדם" מלשון "דומה"). האדם הזה כביכול רוכב על ה"חמור" שלי ("חמור" מלשון "חומר"), על הרצונות הקודמים שלי. ואותו האדם עצמו, שהתיישב ורוכב על החמור, הוא מבין ומרגיש את הבורא. אך לא החמור עצמו!

העיצוב הזה של האדם שבנו מתרחש בזכות האור המחזיר למוטב. ולא שאנחנו היינו רוצים בזה בעצמנו. ודאי שלא! החמור שלנו (כלומר אנחנו היום) אינו רוצה שהאדם יבוא! הרי האדם מתחיל לשלוט בחמור.

ואילו החמור רוצה לקבל את שלו… לכן זה טבעי שאיננו רוצים היום את המצב הרוחני האמיתי. ככל שאנחנו מתקדמים הלאה, רחוק יותר, אנחנו מתחילים להבין בהדרגה שהעולם הרוחני הוא בכלל לא מה שחיכינו לו, ויותר איננו רוצים אותו.

וההתקדמות הבאה אפשרית רק בזכות השפעת הקבוצה, שתעורר בנו את חשיבות ההשׂגה הרוחנית. רק במידה הזאת נוכל להתקדם, ובתוכנו עצמנו אנחנו לא נמצא את הכוחות לכך.

מתוך שיעור על מאמרו של הרב"ש, 15.03.2011

ידיעות קודמות בנושא:
"הנקודה שבלב" היא קרש הקפיצה אל הבורא
מבהמה – לאדם
אתה על ה"חמור" או ה"חמור" עליך?