דרך הלב השבור

אנחנו משתוקקים בכל כוחנו לבצע לפחות פעולה מעשית אחת של השפעה ולראות את הסביבה שלנו כמשפיעה ושלמה. אנחנו רוצים להכניע את עצמנו לפניה ולהרגיש את החברים כגדולי הדור, כדי לקבל דרכם את היכולת להגיע לבורא. אך ככל שאנחנו משתדלים יותר לעשות זאת, כך אנחנו מגלים יותר שאנחנו רוצים את הסביבה הזאת רק בצורה אגואיסטית, על מנת להרוויח מהם ולנצל את כולם לטובתנו.

האפשרויות הללו תמיד מתגלות לאדם, והוא מייד מגלה כיצד הוא רוצה לנצל את החברה לטובתו. אלה הרגעים הטובים ביותר, הרגעים של גילוי האמת. ולפי המידה שבה האדם מוכן לעמוד בהם, לסבול ולהתקדם (מבלי לנבור בתוכם, אלא להמשיך להתקדם בכיוון ההשפעה לזולת), כך הוא יגלה יותר את הרצון שלו.

הוא יראה שבכל הניסיונות שלו, לא משנה כמה הוא מנסה לפעול על מנת להשפיע, להשפיע לסביבה ודרכם לגלות את הבורא, על מנת להשפיע לו, בתגובה מתגלות לו בכל פעם המחשבות של "האגואיזם השבור" והכוונות ההפוכות, כלומר, כל הסימנים של הלב השבור.

רק לפי המידה שבה האדם משתוקק להשפעה, ל"קדושה", מתגלות לו התופעות של כוח הקליפות ששולט בו. ואין מה לעשות, הגילוי הזה נחוץ לנו. אם האגואיזם יתגלה לאדם במידה חזקה, הוא ישנא אותו ולא ירצה להישאר בו וזאת תהיה התפילה. אחרי זה כבר לא צריך לבקש כלום, אלה כבר תהיינה בקשות מלאכותיות. המ"ן הוא ההרגשה בלב. אם האדם מרגיש עד כמה הוא סובל מהנטיות האגואיסטיות שלו, שמפריעות לו לנצל את האמצעים שנועדו להביא אותו להשפיע לבורא – זה כבר מספיק. על ידי זה הוא כבר נהיה קרוב לבורא.

הכול הפוך! הוא קרוב ביותר לבורא דווקא כשהוא מגלה שליבו שבור והפוך מהבורא. צריך להבין מכך שהעבודה שלנו הפוכה מעבודתו של אדם דתי, שמרגיש את עצמו מושלם, מלא השראה ונעלה.

בחכמת הקבלה הכול הפוך. הדרך לבורא עוברת דרך לב שבור, כשאנחנו מגלים בדיוק עד כמה אנחנו הפוכים ממנו. ודווקא מתוך קורי העכביש של הנפילה, על ידי הקריאה לבורא, אנחנו מגלים שיש לנו נקודת מגע איתו. לכן, גם השמחה וגם הייאוש מגיעים יחד, בתמיכה הדדית ובחיבור הדדי, ואז מתגלה הבורא, כתוצאה מהחיבור של שני ההפכים הללו בנושא אחד.

מתוך שיעור על הנושא "תפילה", 09.03.2011

ידיעות קודמות בנושא:
מי שליבו שבור
לעורר את האדמה הקפואה
"עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו"