כל מה שחשוב – בפנים

שאלה: אם תאים נפרדים בגוף הכללי של הקבוצה לא יכירו בחשיבות המטרה, מהיכן תבוא החשיבות הזאת בינינו?

תשובתי: קודם כל, אני פונה לקבוצה בצורה חיצונית, כדי לעורר את החברים. זוהי חובתי. אך זה לא בהכרח אומר שגם אקבל מהם בחזרה את ההתפעלות בצורה חיצונית, "ראוותנית". בכלל, המקובלים נוהגים לא להביע את רגשותיהם בצורה של אהבה מלאכותית, במילים יפות וכדומה. כל מה שחשוב נמצא בפנים.

ובפנים אני צריך לדון את החברים לכף זכות. אני מעריך אותם מפני שהבורא אסף אותם יחד ונתן להם להכיר בחשיבות המטרה. אין זה משנה עד כמה הם מבינים אותה, מפני שהם עדיין קטנים. אולם הבורא נמצא ביניהם, מעורר אותם ומאחד אותם זה עם זה. דווקא הוא זה שאיחד אותם לקבוצה עולמית גדולה. לכן אני מייחס להם את אותה מידת החשיבות שאני מייחס לו. הרי הוא רוצה בהם, מקרב אותם ודואג להם. הם הבנים שלו.

משמע שגם אני צריך להתייחס אליהם בהתאם. אינני מסתכל על הצורה שבה הם נראים, אלא על הכוח הפנימי ששורה בהם. שָם בפנים, הבורא קושר אותם ותומך בהם, ואני רוצה להצטרף לאותו הקשר הזה שהוא מקיים ביניהם. אני רוצה להתכלל בו.

יכול להיות שהחברים אינם מבינים ואינם מרגישים את זה, אך אני רוצה להתחבר לזה ברצינות, מרצוני האישי. אם אני מצטרף אל הקשר שלהם, אל המקום שבו הבורא מחזיק אותם, זה אומר שאני מתחבר עם הקבוצה. זאת נקראת הקבוצה, ולא כל הביטויים החיצוניים. ואז אני יכול לקבל משם את כוח הבורא, שמחזיק את החברים ושורה בהם. דווקא משם אני מקבל את ההתפעלות מחשיבות המטרה. קיימים בי הכוחות להשתוקק ולכוון את עצמי כל הזמן אליה. הכול תלוי בי.

מתוך שיעור על מאמרו של הרב"ש, 17.02.2011

ידיעות קודמות בנושא:
מי חשוב יותר?
להכניס ללב את הדאגה לחברים
הנה כל מה שדרוש לנו!