להקהות את אשליית השבירה

האדם אינו יכול לעבוד על עצמו ללא תמיכת הסביבה הנכונה, שבכל פעם מביאה אותו לבירור הנכון, למצב הנכון. הרי השאלה התמידית שצריך לענות עליה ב"הקהה את שיניו" היא השאלה: מה חשוב יותר, הבורא או אני? הזולת או אני? כוח ההשפעה או כוח הקבלה? אם השאלה הזאת עומדת בפניי בצורה ברורה, ואני מבין שבתשובה הברורה עליה תלויה כל ההתקדמות או הכישלון שלי – אז אני מבין עד כמה חשובה התמיכה התמידית מהסביבה.

מהצד השני, מהי הסביבה הזאת? איזו תמיכה היא מעניקה? – למעשה, אני מקבל את הכלים של עצמי, את הרצונות של עצמי, לפי המידה שבה אני רוצה לקרב אותם אליי. הרי כל המציאות זה אני. כשאני עובד עם הסביבה, אני מגדיל את חשיבותה בעיניי ומוצא בה את חשיבות הבורא. בעצם נתנו לי את כוח השבירה, כדי שהוא יעזור לי לעבוד בצורה כזאת מעל עצמי.

ה"אני" שלי, שכולל את כל המציאות, מתחלק לשני חלקים:

• החלק שאותו אני מרגיש כמו "עצמי",
• החלק שאותו אני מרגיש כמו העולם, הזולת, כל מה שנמצא מחוץ לי.

לשם מה הבורא חילק אותי לשני חלקים? – כדי שיהיה לי קל יותר לתקן את אותו החלק שמחוץ לי. כדי להעלות את חשיבותו בעיניי, עליי להעלות את החשיבות של החברים ולעורר אותם לעבוד עליי כאילו הבחירה החופשית שלהם גדולה יותר ממה שאני מייחס להם.

עלינו להבין שכוח השבירה פועל לטובתנו. אני מסוגל לתקן את החלק שנקרא "זולת", כלומר כל מה שמחוץ לי, דווקא אם אתייחס אליו כמו זולת. אני מתקן את הרצונות האלה, שנדמים לי כזרים, בכך שאני מעמיד את עצמי לפניהם ורוצה להתחבר איתם.

ה"אני" שלי הוא בסך הכול הנקודה שבלב, ואילו ה"זולת" הוא כל הכלי שלי, כל הכלי של הנשמה. אילו לא הייתי מחולק לשני החלקים האלה, לא הייתה לי כל אפשרות לתקן את הרצון ה"חיצוני". לעולם לא הייתי יכול לבדוק, לנתח, למיין אותם, לדרוש כוחות לעבוד איתם.

אולם אני נמצא מחוץ להם ומתקן את היחס שלי אליהם. נוצרת אצלי האשליה שאני כביכול מתקן את היחס שלי לזולת לפי הכלל: "ואהבת לרעך כמוך", ובינתיים אינני קולט, אינני מבין ואינני מרגיש שלמעשה זוהי הנשמה שלי. פשוט נתנו לי את כוח השבירה שמצייר לי את התמונה השקרית של ה"זולת" בעיניי. אולם דווקא כך אני מסוגל לגשת לתיקון הכלים שלי, לעבוד מול כוח הדחייה ולהכות בו.

אם כך, ניתן לתאר לעצמנו את העבודה שלנו בצורה אחרת: האדם מלכתחילה מתייחס לכל הבריאה כמו הנשמה שלו, ומבין שכל כוחות השבירה הם אשליה שנועדה לבלבל אותו. אך למעשה המציאות לגמרי אינה מנותקת ממנו. לכן האדם מכֶּה ו"מקהה את שיניו" של כוח השבירה הזה, של האשליה הזאת. בכך הוא רואה את כל העבודה שעליו לבצע. וכך הוא ממשיך, עד שישבור את כל שיניו, יתלוש את כל החוחים כדי שהשושנה שגדֵלה ביניהם, המלכות, תפרח בצורתה האמיתית, בכל כוחה. הרי זוהי השכינה, הנשמה הכללית.

בצורה כזאת עליי לראות את הסביבה, את החברים ואת הבורא. כל מה שנדמה לי כחיצוני הוא בעצם חלק בלתי נפרד ממני. והכוח שמנתק אותי מהמחשבה והרצון היחידי, מהאחד, הוא כוח השבירה, שאותו אני צריך לשבור.

מתוך שיעור על מאמרו של הרב"ש, 16.02.2011

ידיעות קודמות בנושא:
מבט נכון על המציאות
שושנה בין החוחים
תיקון מול הראי