האמצעי חשוב כמו המטרה

האדם מטבעו יכול להתחשב רק ברצונו האגואיסטי. הוא יכול להחשיב רק את מה שחשוב עבור האגו שלו. כך האדם מתקדם. ההתקדמות לפי הרצון לקבל מתבצעת לפי המדד של: "מר" מול "מתוק". אפילו מבלי לשים לב, האדם הולך תמיד לאן שהאגו שלו מסובב אותו. באופן בלתי מוסבר הוא ממלא את פקודותיו הפנימיות של האגואיזם, מבלי לדעת מהיכן הן צצות. כך אנחנו מתקדמים בחיים, ללא חופש בחירה, מצייתים לתכתיבים הפנימיים של הרשימות האגואיסטיות שלנו.

נותנים לאדם אפשרות ליצור קשר עם הבורא ולהתחיל בירור אחר, לפי המדד של "אמת" מול "שקר". ואז הוא צריך מייד לארגן לעצמו תמיכה לבירור הזה, כדי שיוכל להתנגד לאגו שלו. התמיכה היא הסביבה. בלעדיה האדם יישאר לנצח בהרגשות של "מר" ו"מתוק", וכמובן יעדיף את המתוק על פני המר בצורות שונות, בהתאם לרמת ההתפתחות של האגו שלו. תמיד תהיה לו האשליה שהוא מתקדם, על אף שבעצם הוא סתם בורח כל הזמן למתוק משובח יותר.

אם האדם באמת רוצה להתקדם לעצמאות, זה אפשרי רק אם הוא יעמיד את המצבים "מר ומתוק" מול המבחן של: "אמת ושקר". את המבחן הזה יש לבצע בהתאם לקריטריונים החיצוניים, שנמצאים מחוץ לאגו שלו, וזו יכולה להיות רק הסביבה.

כאן הכול תלוי במזל: ניתנה לאדם ההזדמנות להיות עצמאי, אך האם האדם שומע במה תלויה העצמאות שלו? אם הוא שומע, הוא מתחיל לבטל את עצמו במקצת בפני הסביבה: המורה, הספרים והקבוצה. האדם מעמיד לפניו את הסביבה ומבין שהתקדמותו תלויה רק בהכרת החשיבות: עד כמה הוא מעלה בעיניו את הסביבה ביחס למתיקות של ההנאות האגואיסטיות.

בכך מסתכמת כל העבודה. האם האדם מסוגל לממש את כל עוצמת הלימוד, התפילה, הבדיקה והבקשה ולקבל את דעת החברה הנכונה? זה הרי לא סתם משהו חיצוני, לא סתם הפרצופים של החברים, אלא הוא מעצב בתוכו את הדמות הפנימית של הסביבה ומוכן להרכין את הראש בפניה. דרך זה, האדם מגיע להכיר את גדלות הבורא.

מלכתחילה קיימים רק שניים: הוא והבורא. כעת האדם מתחיל לממש את העיקרון הזה. אם הסביבה, האמצעי, חשוב לו כמו המטרה, הבורא, אז הוא מתחיל לעבוד עם האמצעי הזה נכון. המשימה של האדם היא להעריך את הסביבה כמו את הבורא. על כך צריכים לעבוד תמיד ללא הפסקה. האדם מתקדם רק במידה שהוא מעריך את הסביבה מפני שהיא מביאה להכרת הבורא. ואז הוא יכול לבדוק את עצמו במעשה: מה מניע אותו בכל רגע? הדחפים הפנימיים, הרגשת ה"מר" וה"מתוק"? או הערכים ששאב מהסביבה, "אמת ושקר"? ה"אמת" היא גדלות הבורא. למען זה האדם עובד, למען הכוח הכללי של ההשפעה והאהבה, שבו הוא רוצה להתכלל עד לדבקות המלאה.

לכן דעת הסביבה צריכה להיות חזקה וקבועה, על מנת שתחייב כל חבר לא לשכוח את המטרה: השגת גדלות הבורא, ואת האמצעי: השגת גדלות הקבוצה. אם הסביבה חושבת על כך, אם היא מעמידה את המבחן הזה בצורה מחייבת לפני כל החברים בכל רגע, בכך היא מספקת תמיכה גדולה לכל אחד. כאן מתחילה הערבות, והאדם מקבל הזדמנות להגיע לגילוי הבורא.

מתוך שיעור על מאמרו של הרב"ש, 14.02.2011

ידיעות קודמות בנושא:
להגדיל את חשיבות הסביבה
סוד הקבוצה
קבוצה: מאחורי המסך החיצון