דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / את מי אני מתבייש להונות: את עצמי או את הבורא?

את מי אני מתבייש להונות: את עצמי או את הבורא?

הקדמת ספר הזוהר, מאמר "החיזיון של רבי חייא", סעיף נ"ב: ""אשרי הוא מי שבא לכאן בלי בושה". וכן ראה את רבי אלעזר ושאר עמודי העולם, שהיו בלי בושה. אבל רבי חייא בעצמו היה בבושה".

שאלה: מה זאת בושה בעבודה הרוחנית? מהי הפונקציה שלה?

תשובתי: דווקא בעולם הרוחני מתגלה הבושה האמיתית. היא מוכנה רק עבור הנשמות הגבוהות שמגיעות להשתוות הצורה עם הבורא.

בעולם שלנו, אני מתבייש שחס וחלילה לא יגלו את האגואיזם שלי. אני מפחד מהנזק לעצמי, כדי שלא ישפילו אותי ולא ידחו אותי. מהצד השני, בושה רוחנית היא פחד, האם עשיתי כל מה שביכולתי כדי לגרום נחת רוח לבורא. אני פוחד שלא יישׂמתי באופן מלא את כל התנאים וההזדמנויות שניתנו לי.

הבורא נותן לי תענוג, הבורא נותן לי כוחות כדי להתגבר עליהם, הבורא מסדר לי את כל התנאים. אז האם יצרתי בתגובה אור חוזר של 100%? האם לא פספסתי משהו? האם לא גיליתי חולשה במשהו?

בעולמנו הבושה יכולה להיות הרגשה נוראית, כל עוד האדם מפותח מספיק. אך ברוחניות זוהי פשוט אמת שממנה אין לאן לברוח, אין היכן להסתירה, לא ניתן לכסותה. כאן אנחנו מצדיקים את עצמנו, מסתתרים מאחורי תירוצים: "כולם גונבים, אז גם אני גונב". לפעמים אנחנו יכולים להסדיר איכשהו את העניין במקום, ועם הזמן אנחנו שוכחים את החדות ההתחלתית של הרגע. העולם שלנו במובן הזה הוא "קל" מאוד בהשוואה לרוחניות. שָם הבושה היא דין אמת.

מתוך שיעור על הקדמת ספר הזוהר, 23.12.2010

ידיעות קודמות בנושא:
על התינוק שהתבייש לאכול
תכונה אנושית לגמרי
בושה המולידה את הנברא

One comment

  1. ואלרי מנהריה

    ===== האם הבושה מעצמי באשר אני, הבושה מהזולת *באשר אני* גם – מתוך תחושה עצמית של "ירק רקוב" בתוך ארגז ירקות טריות…(מבחינת תועלת\נזק) – היא בושה רוחנית ?

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest