אמצעי בלתי נדלה להתקדמות

ככל שאנחנו מתאחדים חזק יותר, כך אנחנו יכולים לכלול יותר ניצוצות השפעה לתכונת הקבלה. למעשה, כשאנחנו עובדים על האיחוד, אנחנו עובדים על שילוב התכונות האלה. איננו יכולים לעבוד עם הרצון לתענוגים בצורתו הנקייה. בגישתנו אליו אנחנו רואים שהוא בכלל לא מיועד לעבודה בהשפעה. אז מה נעשה איתו, אם יש לו טבע הפוך?

יוצא, שאין לנו אפשרות לקבל בכוונה על מנת להשפיע, וזה אומר שאיננו יכולים לתת לנותן שום תענוג. בין הבורא לבין הנברא נמצא מחסום שחוצה את כל הפניות של הנברא, שמשתוקקות להשפעה הדדית. האפשרות היחידה שלנו זה שילוב בין תכונות. כיצד ליישׂם זאת? – לשם כך צריך להעלות את המלכות ולכלול אותה בתכונת הבינה. ולפי אותו העיקרון נבנית העבודה שלנו: אדם ביחס לקבוצה, זה כמו המלכות ביחס לבינה. כשהאדם מתכלל בקבוצה, הוא מבטל את עצמו, בדומה למלכות שמבטלת את עצמה בפני הבינה.

אין זה משנה אילו אנשים מרכיבים את הקבוצה, האם הם רכשו כבר תכונה רוחנית או לא. על ידי ויתור על עצמו, האדם מקבל דרכם את האור העליון. הוא מקבל לא מהתכונות החיצוניות, אלא מהמהות הפנימית שכבר מתוקנת במשהו. באופן כזה, קבוצה זה אמצעי בלתי נדלה, בינה נקייה. כשאני מבטל את עצמי, אני יכול לקבל דרכה כל מה שאני רוצה. אם אני קטן, אז אני מקבל מהקבוצה השפעה קטנה של האור המקיף. אם אני גדול, אז אני מקבל מהקבוצה אור גדול שמתקן אותי.

ביחס שלי כלפי הקבוצה, אני קובע בעצמי מהי בשבילי. אין זה תלוי בחברים, הם יכולים להיות חברים חדשים שרק עכשיו הגיעו לחכמת הקבלה. כשאני מתכופף בפני הרצונות הרוחניים שלהם, אני חודר פנימה ומתחבר למצבם המתוקן, אפילו אם הם עדיין לא החלו לתקן את עצמם. כי הרי כולנו נמצאים בגמר התיקון הסופי, ועל ידי היחס שלי כלפי החברים אני יכול לעורר לחיים כל אחת מצורות הביניים. הכול תלוי בי, ולא בהם. אני בעצמי קובע באיזו דרגה להפעיל את המנגנון הזה שנקרא "קבוצה".

ואז האהבה לחברים זורמת לאהבה כלפי הבורא. יחס נכון כלפיהם, זה יחס נכון כלפיו. אני לא אוכל לסגת הצידה מהחברים ולתת לבורא משהו יותר משאני נותן להם. קבוצה זה אמצעי העוזר לי "לעצב" את עצמי, להקנות לי צורת השפעה. כשאני מעביר את הרצונות שלי דרך הקבוצה, אני כביכול עושה להם מודולציה ואז פונה בצורה נכונה אל הבורא.

מתוך שיעור על הקדמת ספר הזוהר, 01.12.2010

ידיעות קודמות בנושא:
תארו את עצמכם באין סוף