ארבע גלויות

ארבע הגלויות שעליהן כתב ספר הזוהר, הם ה"פילוסופים הפנימיים" שלנו, המחייבים אותנו לעבוד "בתוך הדעת", בתוך הרצון ליהנות, ולבצע את כל מה שהם מצווים. לצאת מהם, משמע להתעלות מעל לדעת, מעל לרצון, בעזרת המאור המחזיר למוטב.

לכן, אם אני מרגיש שאני שקוע בתוך הדעת והרגש שלי ועובד רק בתוכם, אז האם אני נמצא בגלות או לא? האם אני מסכים עם המצב הזה? יכול להיות שאני אפילו אוהב את הדעת (השׂכל) והרגש שלי, מאמין בהם, לומד, מבין, עם כל יום אני צובר יותר ויותר ידע ורגשות? – מצד אחד זה טוב. אך אם האדם אינו רואה בכל זה אמצעי להשׂגת הרוחניות, אז זה רע. כי בזה הוא לא משׂיג שום דבר. הוא רק ירכוש ביטחון שיקרי שפעם זה אולי יביא אותו לרוחניות. אך זה אף פעם לא יביא אותו, כי הרי לא לומדים בשׂכל. כמה שלא תדע, אתה לא תתקרב במילימטר לרוחניות.

אז מה לעשות? – לעשות חשבון. זה נקרא ויזעקו מן העבודה הזאת". האדם רואה, שכשהוא משתמש בכל הכוחות שלו במשך "שבע השנים הטובות", כשמשׂיג הכול בשׂכל וברגש, כשמבין את כל מה שכתוב בכל המאמרים, הוא בסופו של דבר לא השׂיג כלום, חוץ מזה שהטקסט המודפס על הדף הוטבע עכשיו בתאי המוח שלו. וזה כל מה שיש לו… ואז הוא עושׂה חשבון אחר: "דרוש לי רק המאור המחזיר למוטב! וכל מה שיש בתוכי עכשיו, כמו גם אני עצמי, אין לו שום שייכות לרוחניות".

מתוך שיעור על הקדמת ספר הזוהר, 25.11.2010

ידיעות קודמות בנושא:
אמונה והשׂגה
הטענות מבוססות, אך אינן לעניין