קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
כשאני מתכלל בקבוצה, אני מבצע כביכול השתלה של נשמה ממקום אחד לשני: מהגוף שלי, בו אני נמצא עכשיו, לגוף אחר. אני מעביר את נשמתי מההרגשה שהיא נמצאת עכשיו בגוף הזה, אל ההרגשה שאני מעביר אותה לגוף אחר. והגוף האחר הזה נקרא קבוצה. אך הקבוצה הם לא פניהם של החברים שלי, לא אנשים בודדים המחוברים פחות או יותר זה עם זה. אלא זוהי מערכת חדשה, ואפילו לא מערכת, אלא זהו רצון חדש שנמצא מחוץ לי. וזהו הרצון המתוקן ביותר, הקיים בגמר התיקון.
ברצון הזה לא קיים שום חיסרון, הבורא נוכח בו וממלא אותו במלואו. זהו רצון גדול ומושלם, וחסר רק דבר אחד: שאני אכלל בו כדי שאני "אחיה" את עצמי בתוכו, בדומה להשתלת איברים שיש לעבור תהליך של תחיה הדרגתית בגוף החדש, להרגיש את החלקים החדשים כשלו, לבטל את עצמו בפניהם, להתחבר עימם עם הכלים הנכנסים והיוצאים. באופן כזה האיבר המושתל עושה יותר ויותר היכרות עם המערכת הזאת, נכלל בתוכה ומתחיל לתפקד יחד איתה, כשמבין שהכול תלוי בו עד כמה שהוא "יתקרב ויסתגל" עימה, שיהפוך לחלק בלתי נפרד ממנה, בכך שיאבד את עצמו בתוכה. וזה נקרא שהוא השיג את מלכות דאין סוף, את המדרגה האחרונה של ההתפתחות. במידה שאני נכלל ברצון (בקבוצה) החדש הזה שנקרא "שכינה", המקום בו שוכן הבורא, שם אני מגלה אותו.
מתוך שיעור על מאמרו של הרב"ש, 05.11.2010
