קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: מתי אנחנו משׂיגים ניצול מקסימלי של הכוונה שלנו להתחבר?
תשובתי: עכשיו אני יושב בשיעור ומשתדל לחשוב על החיבור שלנו, כדי שהאור הנסתר בספר הזוהר יבוא אלינו, יחבר אותנו, והייתי מרגיש שכולנו מחוברים יחד. ברגע שאני חושב על עצמי, שאני מחובר עם האחרים, אני מרגיש את הרשת שמחברת אותנו וברשת הזאת אני מייד מגלה את העולם הרוחני. ברגע שאני מרגיש את האיחוד בינינו, אז באיחוד הזה אני מרגיש את הרוחניות! זה נקרא יציאה ממצרים. אין יותר צורך בדבר, וזה כל כך קרוב…
אינני מסוגל לשרות בכוונה הזאת, בהשתוקקות הזאת, יותר מרגע אחד. מדוע? – מפני שאחרים אינם חושבים על זה! אני זקוק לתמיכת הסביבה. והסביבה חושבת על כל מיני דברים אחרים: אחד חושב על הסבתא שלו, שאליה הוא ייסע עוד מעט, השני חושב על הבעיות שלו בעבודה, השלישי בכלל נרדם, רוצה לישון, וכולי. כל אחד עם הבעיות שלו, ואף אחד אינו חושב על חיבור…
לכן, אני יכול רק להחליט שעכשיו אני חושב על האיחוד שלנו, דואג לו ודורש את "התכונה הנפלאה של הסגולה", כדי שיתגלה לי שכולנו מחוברים יחד ונמצאים בתכונת ההשפעה. אני רוצה שתכונת ההשפעה הכללית, התכונה העליונה הזאת, תשלוט עליי! אך חוץ מההחלטה הזאת אינני יכול לעשות דבר, כי הרי אינני מקבל תמיכה מהסביבה. אז מה לעשות?…
כאן חסרים מאמצים משותפים והתחייבות מצד החברים זה כלפי זה, שכל אחד ישתדל להימצא בכוונה הזאת. ההתחייבות הזאת שבינינו נקראת "ערבות". ואם אנחנו חושבים רק על גילוי את האיחוד בינינו, אז יגיע האור ויעשה את זה! כי הרי איננו מסוגלים להתחבר בעצמנו, אך אנחנו מסוגלים לחשוב על כך כדי שזה יקרה. ואם איננו מסוגלים לחשוב על זה, זה סימן שאיננו משפיעים זה על זה בגדלות וחשיבות המטרה.
רק על הנקודה הזאת עלינו לעבוד, ולא יותר. אין לנו שום דבר חוץ מזה. הכול נמצא כאן לפנינו, כל כך קרוב… ואנחנו מגלים נצחיות, שלמות, את כל העולם הרוחני… רק בתנאי שאנחנו מקבלים החלטה שכל אחד דואג לאחרים, כדי שאיש לא ישכח את הכוונה הזאת. רק איחוד, לא צריך יותר שום דבר! שהאור יחבר אותנו ובאיחוד שלנו יתגלה הבורא! אנחנו נשפיע לו והוא ישפיע לנו. הכול מתרחש באיחוד שלנו, שם אנחנו מרגישים את העולם הרוחני, את הבורא, את האין סוף.
