קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
אני מגלה את האיחוד בעזרת פעולות ישירות ועקיפות. כשאני פועל ישירות אני דואג לחברים, עוזר להם, מכין להם תה או קפה, משרת אותם – כלומר, מתחבר. כך נהוג בעולם שלנו: אנחנו מתקרבים לאנשים כשמשמחים אותם עם מתנות. בנוגע לפעולות הרוחניות, עליי לראות את החברים שלי כ"הטובים שבדור". הם מחוברים יחד, ואילו אני בחוץ ומרכין את ראשי כדי להתחבר איתם. אני משתוקק לאיחוד הזה במיוחד בזמן הלימוד.
בעקבות כל המאמצים שלי, הפנימיים והחיצוניים, בפעולה ובכוונה, מאיר עליי אור ממדרגה עליונה שאותה אני מתאר לעצמי כמתוקנת. אני מתאר לעצמי ששם כולנו יחד מגלים את האור שבינינו בהתאם להשתוות הצורה. עבודתי היא בכך שעל ידי הביטול העצמי שלי עליי למשוך את פעולת העליון. רק לא להפריע, רק להיכלל. תקופה זאת נקראת: שלושה ימים בהם נדבק הזרע ברחם. עלי רק להיקלט בפנים ולא להיות גוף זר בגוף של העליון וזאת על ידי ביטול עצמי מתמיד. אחרת תהיה הרעלה.
"העליון" זו לא הפשטה כלשהי, אלה החברים. הם נראים גרוע יותר ויותר בעיניי, אך עליי להתנגד לכך בכל תוקף בעזרת עבודה למעלה מהדעת. נדמה כי העולם החיצון מציע לי סביבה נפלאה של אנשים חכמים, בריאים, שמחים, שיודעים לבלות את זמנם. ואילו כאן להפך, מרגיזות אותי השיחות הטיפשיות והעמדת הפנים. ואני עובד יותר ויותר כדי שבכל מצב אגלה את הגדלות והייחודיות של החברים שלי.
תקופת העיבוּר זה תהליך ארוך, משימתו – ביטול עצמי. אני נמצא ברחם של אימא, בקבוצה מיוחדת, בין החברים שאיתם עליי להתחבר ודרכם לקבל עזרה מלמעלה. מצב העוּבר זו תקופת מעבר. עלייה למדרגה רוחנית ראשונה היא הקשה ביותר. איך ייתכן? הרי כתוב כי התיקון מתרחש מהקל אל הכבד? ובכל זאת בעל הסולם כתב במאמרו "מצוה אחת": "נקודת הכובד בעבודת השי"ת היא, האחיזה הראשונה". אין דרך אחרת, הרי מדובר בשינוי של הפרדיגמה, של היחס, לתפיסת המציאות. פרמטרים רבים מתחלפים באדם והוא מתחיל להסתכל בצורה אחרת לחלוטין על העולם.
