קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
את האנושות בכללותה וכל אדם באופן פרטי, ניתן לחלק לשלושה סוגי רצונות.
1. אדיש כלפי הרוחניות, נשאר בדרגה בהמית, מתחשב רק בסובבים אותו, חי כדי למצוא לעצמו פורמט הכי נוח ונעים לקשרים הדדיים. לא עושה חשבונות מעבר ל"אני והסביבה".
2. דתי, מאמין בשׂכר עבור מעשים טובים, "טובים" לפי דעתו. אמונה ופילוסופיית החיים: אחד פוחד ממשטרה, השני מהבורא. לכן בהתאמה, אחד מחפשׂ שׂכר מהסביבה והשני מוסיף לזה גם שׂכר מהעולם הבא. כך או אחרת, הם כולם מקבלי שׂכר: כל אחד קובע לעצמו שׂכר אופטימלי לאותו הרגע. אנשים אלו אינם מתכוננים לתקן את עצמם כלל, ולכן אין להם שום יחס לבורא. הם פשוט משתמשים בשיטה להרגעה עצמית, בכך שחושבים להשיג עולם הבא בתמורה לפעולות מסוימות בעולם הזה. לשם השגת שׂכר גדול לאחר מותם, שכר המחכה לראויים כפי שלימדו אותם, הם מוכנים לשלם ולסבול הרבה הגבלות בעולם הזה, אפילו מוכנים למות – העיקר שבעוד רגע יקבלו תענוג בגן עדן.
3. מקובל, מבין שכל מה שנכתב לפני כן זהו שקר, שהעיקרון: תעשה ותקבל שׂכר, אינו פועל ביחסים הדדיים עם הבורא, וגם אינו עומד בניסיון המציאות וההיסטוריה. בשלב הזה האדם מגיע לחישוב הרבה יותר גבוה, בכך שרוצה להשיג את המשמעות האמיתית של חייו. כבר לא כל כך חשוב לו השׂכר והעונש (מתוק/מר), הוא רוצה להשיג את האמת (אמת/שקר). אפילו שהוא סובל, אפילו שלא יקבל דבר, אך האמת עבורו היא השׂכר. אז האדם בודק את עצמו לא לפי המילוי, לא לפי הרגשות של מר או מתוק, אלא לפי האמת או השקר.
בכדי להגיע לאמת בתור שכר,צריך עזרה מהאור. אולי אדם מרגיש שבאמת הוא רוצה רק אמת,ושזה יהיה השכר שלו,ללא שום קשר עם ההרגשה שלו,ואולי זה עדיין ציור של האגו שמתעתע בו?גם אומרים,אל תסמוך על עצמך עד יום מותך.