קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: בזמן התהוות הקבוצה אנחנו נאלצים להקדיש הרבה תשׂומת לב לדברים חיצוניים, כאילו שאתה מטפל בתינוק. איך יחד עם זה לא להחמיץ את המהות הפנימית?
תשובתי: כל קבוצה נתקלת בזה, וכל חבר קבוצה שואל את אותה השאלה. אנחנו נמצאים בעולם של פעולות גשמיות. כמה שעות ביממה אני מנצל לצרכים טבעיים: ישֵן, אוכל, מתרחץ וכולי? כמה שעות אני חייב לעבוד, לבצע כל מיני התחייבויות בבית וכולי? וכמה שעות נשארות לעצמי, להתקדמות הרוחנית? – שעה-שעתיים ביום, אם אני מתנתק באיזשהו אופן מכל השאר. כך בנויים החיים שלנו. על ידי מי? האם על ידי הבורא? בשביל מה הוא מחייב אותנו לשקוע בגשמיות, בקיום הבהמי? למה הוא לא ברא אותנו כמלאכים, הפטורים מדאגות הגוף, הבית והילדים כדי שכל מה שנעשה יהיה יצירת הקשר בינינו?
אמנם במציאות הכול שונה במקצת. כל עבודה, גם כזו שאינה קשורה לקבוצה, מהווה עבודה רוחנית נטו, רק שאיננו יודעים על כך ואיננו מבינים זאת. כשאני מבצע עבודות של עובד, בעל משפחה, תושב וכולי, אני מתקן את עצמי. אפילו שאינני רואה באיזו צורה, ובכל אופן זה כך.
רק חלק קטן מהחיים שלי מוקדשים לתיקון הרוחני. ואם במהלך התיקון הזה, במקום ללמוד, אני עוסק בארגון חיי הקבוצה, אז בזה אני תומך ומחזק את הקשר במערכת הכללית המשותפת שלנו. כמובן שאסור לשכוח על חלוקה צודקת של הנטל בין כולם. ובכללות, זהו נושׂא רחב, שאליו אנחנו עוד בהכרח נחזור.
מתוך שיעור על מאמרו של הרב"ש, 29.10.2010
ידיעות קודמות בנושא:
"מצוות גשמיות" ותיקון הלב
כל היום – למען שעה אחת
