קשר – זה חיים

לנו, בצורה טבעית, אופיינית האהבה העצמית, כוח אגואיסטי של שׂנאה ודחייה. כך אנחנו תופסים את עצמנו מלכתחילה. ומהצד השני, הכול בעולם חדור בכוח של הקשר ההדדי, כוח האהבה והמשיכה. חכמת הקבלה מדברת על האהבה דווקא במובן הזה, וכלל אינה רומזת על כל התוויות של האהבה שאנחנו שמים בחיינו הרגילים. אהבה מסמלת שאני נכלל מרצון הזולת, כדי למלא אותו בצורה מקסימאלית.

התופעה הזאת מתחילה מד' בחינות של אור ישר. בחינה א' מהווה רצון ליהנות. בחינה ב' זהו רצון להשפיע שמבינה שרק באמצעות קבלה היא תוכל לגרום תענוג לבורא. הבחינה הזאת נקראת בינה, או אלוקים. כל הבריאה היא המהות מהתולדה שלה. אחר כך מופיעה בחינה ג' שמקבלת תענוג על מנת להשפיע, ואחר כך נולדת בחינה ד', מלכות, קבלה בצורה טהורה.

כעת, בבחינת מלכות אנחנו צריכים להידמות לבינה, להשפעה טהורה. בכך שמאחדים שני רצונות גדולים: לקבל ולהשפיע, אנחנו מעצבים רצון לקבל על מנת להשפיע. באופן כזה, בכך שמדברים על אהבה, אנחנו מתכוונים לכוח הבינה שרוצה לקבל מלמעלה את כל האור הגדול, כדי להעביר אותו למטה ולא להשאיר לעצמו כלום. את זה אנחנו צריכים להשׂיג בדרך התיקון.

כתוצאה מכך כל המערכת נחלקת לשני חלקים: החלק שלפניי למעלה, והחלק שמאחוריי למטה. אני מקבל הכול מלמעלה מהבורא, ומעביר למטה לאחרים. באופן זהה פועלים התאים בשירות הגוף.

מה נשאר לתא נפרד אחד? – שום דבר, הוא רק מקבל ומעביר לאחרים ואת כולם מחברים קשרי האהבה. אז מה מסתתר בהשפעה הכללית הזאת? – קשר הדדי בין החלקים יוצר רוח מיוחדת, שׂדה מיוחד שנקרא החיים. שום תא ושום איבר בגוף לא מרגיש את עצמו כחי. אך קשר נכון שמלא בהשפעה הדדית, מוליד בהם הרגשת החיים. לא בכל אחד בנפרד, אלא דווקא ביניהם הם יוצרים חיים.

והעניין הוא לא בהם עצמם, הם פשוט מבצעים את תנאי (1), יוצרים השתוות הצורה, ואז בקשר שלהם מתלבש האור, הבורא (2). ואלה הם החיים של הנברא.

קשר הדדי בינינו יוצר מקום עבור האור, במילים אחרות, כלי שבו אנחנו מרגישים חיים במידה שאנחנו מלוכדים זה עם זה. הנברא חי במידת ההשתוות שלו לבורא, הכוח הכללי של אהבה והאיחוד, השולט בבריאה.

מתוך שיעור על מאמרו של הרב"ש, 29.10.2010

ידיעות קודמות בנושא:
אהבה – ציווי הטבע