קיימת רק הקבוצה

העבודה שלנו מתחלקת לחלקים שכביכול אינם מחוברים זה עם זה: יחסי גומלין בין בני האדם, יחסי גומלין בין האדם לבורא ובין אדם לחברו. במצב מושלם כולם חייבים להיות מאוחדים ביניהם: האדם עם העולם הגדול, האדם עם הקבוצה, האדם עם הבורא. כל המציאות חייבת להיות מלוכדת לגמרי, כדי שלאף אחד לא יהיה יותר או פחות ידע בהשוואה לאחרים. זה נקרא השתוות הצורה.

בינתיים איננו יודעים כיצד לבנות בצורה נכונה את כל צורות יחסי הגומלין האלה ואיזה משקל לתת לכל אחד מהם. אנחנו תמיד נתבלבל, ולכן המקובלים מסבירים שהדבר הבטוח ביותר זו העבודה בקבוצה. כי הרי הבורא שבר את הכלי הכללי דווקא כדי שכל חלק שלו יוכל לעבוד על התכונה האישית שלו ביחס לאחרים, וכדי שאפילו בניתוק מהאור, יחסי הגומלין עם הזולת יחליפו את יחסי הגומלין של הנברא עם הבורא. זה מאפשר לנו לעבוד, וכל הזמן לבדוק האם אנחנו פועלים בצורה נכונה.

בסופו של דבר, מכל כתבי המקובלים צריך להפיק את העיקרון העיקרי: אין בורא, נברא, אנושות, אלא קיימת רק הקבוצה. קודם כל, אם אני רואה קבוצה שבה אני יכול ליישׂם את חוקי הערבות, אז אני חייב להתאחד עם החברים ולעשות את זה. האיחוד שלנו חייב להיות כזה, שלא יישאר בינינו שום הבדל ומרחק. אנחנו מאוחדים בדרך אל המטרה, בהרגשת הקשר ההדדי המשותף. ואנחנו מבינים שרק בקשר הזה בינינו, יתגלה העולם הרוחני.

למהות עצמה של הקשר שלנו אני מצרף את הבורא: דווקא הוא זה שקובע כיצד בדיוק אנחנו צריכים להתאחד כדי לא להיות מושב ליצים, אלא קבוצה אמיתית. איננו יודעים מה זאת השפעה, אך דורשים מהבורא כדי שהוא יהיה עבורנו עֵד, דוגמא והחוליה המקשרת. ואז האדם, הקבוצה והבורא הופכים להיות אחד שלם, וכולנו עובדים עד שנדרוש ביחד את גילוי הבורא בינינו.

מתוך שיעור על מאמרו של הרב"ש, 27.10.2010

ידיעות קודמות בנושא:
סוד הקבוצה
איחוד עם הקבוצה מביא אל הבורא
מה נותנת לנו אהבת הזולת?