בצרור אחד

שאלה: כיצד עליי להתכופף בפני החברים, כדי לקבל את דעת הקבוצה?

תשובתי: תאר לעצמך שלטיפוס אל פסגת ההר יוצאת קבוצת מטפסי הרים. גם אני רוצה לעלות אל אותה הפסגה ולכן מצטרף אליהם. בזמן העלייה אינני יכול לעשות שום דבר כפי ראות עיניי. אני לא אצליח לחזור חזרה לבד, אני לא בוחר מתי לעשות עצירה למנוחה, במי לבטוח ומי בוטח בי. בטיפוס הזה אנחנו מטפסים כשכולנו מחוברים על ידי חבל אחד, וכל אחד מחזיק את כולם.

כך גם בקבוצה: אין בכוחנו ללכת לבד ואנו מתקדמים רק אם אנחנו מבינים ומרגישים, שאנחנו מחוברים זה עם זה בחוטים בלתי קריעים. תחילה אני מחליט, האם ללכת עם החברים או לא? אני בודק, האם הם מתאימים לי, האם הם מכוונים לאותה הפסגה שדרושה לי? אולי קיימות קבוצות אחרות? זכותי לבדוק את כל זה.

אך לאחר שבדקתי הכול והצטרפתי אליהם, לא ניתן להתחרט, הרי כבר יצאנו לדרך. החבל כבר מחבר אותנו, ואנחנו כבר בעלייה אל ההר. כעת אני לא אוכל להיפטר מהם או לנוח בצד, בשעה שהם ממשכים בטיפוס כלפי מעלה. אני חייב להתקדם באותו הקצב, באותם הצעדים, באותו השביל. אנחנו יחד הולכים בדרך שבחרנו, ואין לאן לברוח מהעבודה היום יומית הזאת.

התנאים של היום אינם זהים לתנאים שהיו בדורות הקודמים. בעבר האדם נבדק באופן יסודי ביותר ורק אחר כך התקבל, והיום זהו הזמן של התיקון הכללי ואנחנו מקבלים את כולם. ובכל זאת העוצמה של הנשמה הכללית שהולכת לקראת התיקון, מתרכבת מאותן הנשמות שמבינות: אין ברירה אחרת. כשלקחו על עצמם את המשׂימה הזאת, הם מבצעים את העלייה, בכך שהתחברו על ידי חבלים והולכים אחר מורה דרך, בדרך שכבר לא ניתן לשנות בה שום דבר.

נותנים לאדם זמן, עד שהוא מתחיל לתפוס בפני מה הוא עומד, ומקבל החלטה. אבל ההחלטה הזו היא רצינית ביותר. העולם הרוחני נסתר מאיתנו, ואיננו מרגישים באיזה עסק התחלנו לעסוק. במציאות ברית עם החברים היא מאוד חשובה. אנחנו בוחרים קבוצה בתחתית ההר ויוצאים לדרך שממנה אין דרך חזרה. אינני רואה, עד כמה הדרך הזאת היא גדולה, גבוהה ואפילו נוראית. כי הרי בברית שאני כורת עם החברים, נוכח הבורא. וזה אומר, שיש לי עסק איתו: דווקא הוא זה שערב לנו ומחבר ומהדק את הברית שלנו.

מתוך שיעור על מאמרו של הרב"ש, 24.10.2010

ידיעות קודמות בנושא:
ברית נצחית