כובשי הפסגות הרוחניות

שאלה: ישראלים אוהבים הרפתקאות. רבים מהם נוסעים לקצוות תבל בכדי לטייל במסלולי "אקסטרים". הם אוהבים כשהטבע קורא תיגר, בין אם מדובר ברפטינג מצמרר או לכל הפחות טראק בהרי האנאפורנה, שדווקא הוא לא מבין מסלולי התיירות המסוכנים ביותר, ולפתע הפך לנושא טראגי בחדשות.

בכלל, אנשים משתדלים להכניע את הטבע, לטפס על הפסגה בכל המובנים, דבר שלעיתים אף עולה להם בחייהם. מאין הרצון הזה מגיע?

תשובתי: באמת, ישנם כאלה שמאוד נמשכים לקריאת התיגר של הטבע. לדוגמה, מישהו מרגיש שהוא ממש חייב לחצות את האוקיינוס על רפסודה רעועה או להפליג מסביב לעולם בתחרות שיט.

ההכרה והכיבוש של הטבע נותנים לאדם תחושה של סיפוק פנימי. למרות המכשולים הקשים בדרך, הטבע אינו מתיש את מצב רוחנו, אלא להיפך, ממלא, מחדש, מרפא, מכניס בנו חיים. הרי אנחנו הילדים שלו מבחינה פיזית, ורק בהתפתחותנו בדרגת האדם אנחנו מתרחקים ממנו ורוצים להיות מעליו.

בנוגע למסעות והרפתקאות, אני מניח שאף מדינה לא תוכל להשתוות לישראל בכמות הסגולית של המטיילים במסעות אקסטרים, ב"בריחה מהציוויליזציה", בפריצה הנצחית למקומות שבהם ניתן לנסות את עצמך על ידי הטבע. ניתן לפגוש ישראלים בכל קצוות תבל, ולעיתים קשה לאנשים להאמין שאנחנו סך הכול שישה מיליון תושבים במדינה.

הדחף הזה נגרם גם בכך, שהמדינה עצמה היא מאוד קטנה וגם שהרצון שלנו מאוד מפותח – אנחנו רוצים לדעת יותר ולהרגיש יותר. אך כעיקרון, אנשים מסתפקים בטיול במרכז פריז או לונדון, אבל בכל זאת, מדובר על רצון המושרש יותר עמוק: אנחנו רוצים להכיר את העולם שבו אנו  חיים ודרכו להכיר מציאות עליונה יותר, את הכוח שמנהל את העולם.

הדחף הזה מושרש בנו. בעבר כבר נגענו בכוח האוניברסלי, בנינו קשר עימו ועם כל מערכת הבריאה. ועכשיו, הזיכרון הזה, המכונה "רשימו" בחכמת הקבלה, הוא טמון בנו ומעורר אותנו לשאוף לאותו קשר.

לפיכך, כאשר מתבוננים על "ההרפתקאות המודרניות" של הישראלים, שנענים ל"קריאות התגר התיירותיות" של הטבע, אני רואה בכך שלב מעבר שיעורר אותנו בסופו של דבר להכיר את הטבע לא רק לרוחב, אלא גם לעומק.

כעבור זמן מה, אנשים יבינו שאין שום דבר מיוחד בטיולים הללו, שהם ריקים מתוכן, שבמקום להכיר את מפלי המים והחנויות האקזוטיות, על אף הרומנטיות שבהם, יש להכיר את המערכת הגלובלית האדירה של הטבע השורה בהרמוניה עליונה, "אלוקית".

להכיר את המערכת הזו, להשתלב בתוכה, זה באמת תענוג נפלא. התפתחות האנושות מובילה לכך, ונקווה שלא נשאר הרבה עד אז.

ואז בחיפושם אחר מסלולים חדשים, אנשים יפנו למורה דרך חדש – לחכמת הקבלה.

שאלה: כלומר, ניתן להחליף במשהו אחר את קריאות התיגר הכרוכות בסיכונים פיזיים?

תשובתי: כן, באתגרים רוחניים, מסעות של הנשמה, עליות לפסגות הרוח. זו הרפתקה מדהימה, אך היא דורשת מהאדם יותר אומץ לב וגבורה מאשר טיפוס לרכס הרי ההימלאיה. מכיוון שכאשר המטפס עולה על האוורסט, הוא למעשה מספק את האגו שלו, הולך יד ביד עם הדחף הפנימי האגואיסטי שלו. ואילו כאן, עליו להיאבק עם עצמו, בעלייתו לפסגה הרוחנית.

הפסגה המרהיבה הזו פותחת לפניו עולם אין סופי וחיים אין סופיים, מגלה שטחים של הטבע שאינם נמצאים במימד שלנו. אולם, בכדי להגיע לשם, על האדם לשנות את היסוד שלו, לעבוד כנגד האגו שלו, להשאיר תחתיו "הר" של הטבע שלו, בכך ששונא אותו.

מטפסי הרים גם כן מתעלים מעל עצמם, חווים סוג של שנאה כלפי ההר שעליו הם מטפסים, שאותו הם רוצים לכבוש. זה מזכיר חלקית עלייה רוחנית, כאשר אני צריך לכבוש את ה"הר" של האגו שלי, לשנוא אותו, אך לא לשנוא עד כדי כך שהוא מתבטל, אלא כך שניתן יהיה להתעלות מעליו. זהו האתגר הגדול ביותר בשבילי.

נקווה, שאנשים יבינו אילו טרקים נפלאים מצפים להם, אילו פסגות מסחררות מבטיחות להם הרפתקאות, שלא ניתן להשוות אותן למה ש"אימא אדמה" יכולה להציע.

אמנם אני לא כבשתי הרים בגובה 8,000 מטר, אך ראיתי במשך חיי כמעט את כל פלאי עולם. ואני יכול לומר, שההרפתקה שאנחנו חווים כאשר כובשים את ההרים בתוכנו, היא נפלאה הרבה יותר מכך.

מתוך התוכנית "חיים חדשים", שיחה מס' 448, 21.10.2014

ידיעות קודמות בנושא:
הטבע, זה לא משאב של האגו
הטבע, זה אחדות
הכול נוצר על ידי הכוח היחיד של הטבע