שואפים למרחקים

כאשר מדברים על מקורות חכמת הקבלה, הציביליזציה והעם היהודי, יש להבין, שלא מדובר בהיסטוריה ולא בפילוסופיה, אלא בעניינים ממשיים שיש להם קשר ישיר לחיים שלנו ולטוב שבהם.

עוד בבבל העתיקה החלו תהליכים שמגיעים היום לסיום בלתי נמנע. שני אנשים, ליתר דיוק, שני הוגי דעות, שני שליטים – גשמי ורוחני, נמרוד ואברהם, חיו שם בתקופת משבר. הם היו מורים, מנהיגי הדור, שסימלו שתי גישות להתפתחות, שני זרמים באנושות.

יתר על כן, תרח, אביו של אברהם, נתן לנימרוד "ליווי רוחני".

תחילה, אברהם היה אמור להשתייך אף הוא לזרם של נמרוד, עד שגילה את מערכת השליטה על הבריאה. לכן הוא התנתק מאביו ושם את עצמו בניגוד אידיאולוגי לתרח ולנימרוד.

דעתו של נמרוד היא, שעלינו להשתמש באגו ככל שניתן, במסגרת שמירה על הסדר הציבורי וחלקית למען התחרות. על אף שבבבל העתיקה לא הייתה תחרות, עד שפתאום האגו התפרץ בכל אחד מהתושבים שם ובכולם יחד. נמרוד מציע להשתמש בו לשם תחרות והתפתחות, להגיע באמצעותו לגבהים חדשים ולשמוח בצמיחתו.

אולם, בכדי להסתדר אחד עם השני, צריך קצת להתפזר, כמו דיירים שיוצאים מדירת שותפים לדירות פרטיות. ואז כולם מרוצים ואף שומרים על קשר, למרות שקודם לכן לא דיברו זה עם זה במשך שנים, לא אמרו "שלום" זה לזה, וכדומה.

ובכן, נמרוד, זה ההכרה בכך שישנו אגו שמפריע לנו להיות יחד. "טוב. אם האגו מפריד, אז ניפרד". הגיוני מאוד, גשמי מאוד. זוהי עמדתו של נמרוד.

עמדתו של אברהם שונה לחלוטין: לא צריך להיפרד, אלא להיפך, להתחבר, ואז בקשר ההדדי הנכון, אנחנו נימצא מעבר למצב הבא, במצב שבאמת נקרא "אדם", מהמילה "דומה" לטבע העליון.

אנחנו נביא את האנושות להומיאוסטזיס, להרמוניה עם הטבע כולו, לא רק עם הטבע שלנו. אנחנו ניצור הרמוניה בינינו ונכלול בתוכה את האגו (הרי אין מנוס ממנו), כך שנכלול אותו נכון ונעבוד מעליו, נשתמש בו נכון – לא לשם תחרות, אלא לשם הקשר בינינו, כנגד האהבה העצמית המפרידה בינינו.

כאן אנחנו משתמשים בשיטה חדשה לגמרי, מפעילים כוחות שפועלים בטבע כמנוגדים: פלוס ומינוס, משיכה ודחייה וכולי. אנחנו מאזנים את שני הכוחות המנוגדים הללו אחד עם השני, ובסופו של דבר, מגלים קיום חדש לחלוטין – אלטרואיסטי ולא אגואיסטי. אנחנו יוצרים אותו בעצמנו, מעל האגו שלנו ובעזרתו. לכן האגו נקרא "עזר כנגדו". זה מה שאמר אברהם.

כעיקרון, נמרוד הציע פתרון חלקי, שנתרחק קצת אחד מהשני, נתחרה אחד בשני, נחיה חיים טובים, וכולי. יחד עם זאת, אנחנו מיישבים את כדור הארץ, מתרבים עוד יותר כי האגו פונה לכל הכיוונים: אנחנו רוצים יותר ילדים, יותר לבנות, יותר ליצור, יותר לכבוש וכולי. כך האגו מוביל את האדם מבית קטן בכפר לשליטה, כיבושים וכדומה.

אבל זה עדיין לא פתרון לבעיה, אלא פשוט מימוש של מה שמתעורר בי כעת – אותם הדחפים והכוחות האגואיסטיים שמסתתרים בתוכי. ולכן זה לא פתרון גלובלי, לא יציאה לדרגת קיום הבאה, לא מבט לעתיד.

לעומת זאת, אברהם הוא למעשה לא מוכח. ההוכחות שלו הן לוגיות בלבד, ואילו של נמרוד הן פרקטיות. נמרוד הוא חומרני ואברהם אינו כן, הוא אידיאליסט במידה מסוימת. הוא טוען, שאם נתעלה מעל האגו, אז נצא לדרגת קיום הבאה. הציביליזציה כולה אמורה לעלות לדרגה זו.

ואילו האגו שעכשיו מתגלה בנו ומעלה אותנו, שמבדיל אותנו מהקיום הבהמי, אינו נועד כדי שנשתמש בו כפי שהתרגלנו, כי בכך בסופו של דבר, אנחנו נזיק אחד לשני, כאשר צריכים להתאסף יחד באמת. כאשר נתאסף יחד, נהיה דומים לטבע האדיר שכולו גלובלי, אינטגרלי ושורה בהרמוניה כללית.

הטבע הכללי עם הכוח האחד שלו נקרא "הבורא" שלנו. במידת ההידמות לבריאה העצומה הזו ולכוח הזה אנחנו נתחיל לגלות אותו, להתאים את עצמנו אליו, להתחבר, להידמות לו, להתקרב אליו. אז באמת נתחיל להרגיש את העולם שבו אנחנו קיימים: את כדור הארץ הקטן ואת היחסים בינינו. נעלה למעלה, למימד חדש.

שאלה: יש היגיון במה שנמרוד אומר, כולם רואים זאת. ניתן "למשש" את זה. אם ניפרד, באמת יהיה לנו יותר טוב. היום כל אחד מאיתנו חי במדינה שלו, בבית שלו, בפינה שלו, וזה מתאים לנו. אז אילו אנשים הזויים הלכו אחרי אברהם?

תשובתי: יש גם כאלה. מי שגם כן מרגיש שחסר משהו בהתפתחות האגואיסטית, מי שלא מסתפק בה. האגו שנסתר בבודדים הללו שמצטרפים לאברהם, אומר להם: צריך ללכת, להשיג, לכבוש, להתפתח… אבל כלפי מעלה. כלומר, לא להתפתח בגשמיות, אלא להכיר מי אתה, מאין באת, בשביל מה אתה חי?

אני רוצה לרוץ קדימה בציר הזמן, לדעת מה נמצא מעבר לעולם הזה שבו אני קיים. רוצה להבין מאין כל זה בא, מי מנהל, ולאן אני יכול להגיע בסופו של דבר?

העניין הוא כבר לא לפתח את הרצונות שנמצאים בי כרגע. נניח אפתח אותם, יהיה לי בית קרקע במקום דירה קטנה, אהפוך למדען גדול, מומחה ממדרגה ראשונה עם כל מה שנובע מכך… אני רואה את התמונה הזאת וזה לא מספק אותי.

שאלה: כלומר, אתה רואה את האנשים הללו שסירבו ללכת לפי ההיגיון החומרי הפשוט, כאנשים נבונים שרואים את הנולד?

תשובתי: הם לא רק רואים את הנולד כמו נמרוד, שהחלטתו דחתה את ההתמודדות עם הבעיה למשך אלפי שנים. כאן מדובר על אנשים עם רצון אגואיסטי שונה. הם מבינים מדוע שאר האנשים הולכים אחרי נמרוד, אך בעצמם חייבים למצוא תשובה לשאלת מהות החיים. אין להם שאלה איך להתקיים ולסדר יותר טוב את החיים, אלא שאלה על משמעות החיים, בשביל מה צריך כל פעולה שלי.

אם השאלה הזאת אינה פתורה, פשוט אין לי כוחות לפעול. כאשר אין משמעות, החיים האלה לא מעניינים אותי, הם תפלים, חסרי טעם, אין בהם שום שאיפות. "נו, אלמד, אעבוד, אקיים את עצמי איכשהו…", אבל בעצם זה דיכאון. אני חייב לדעת בשביל מה לי כל זה? הסוף שלי שיבוא עוד שלושים או חמישים שנה עומד לפניי כבר עכשיו, ומה שמעניין אותי זה מה שנמצא אחריו?

במילים אחרות, ישנה באגו שלי תחושה של גלובליות, שאינה מוגבלת על ידי החיים הרגילים – בית, משפחה וכולי. לכן אני לא יכול להמשיך לחיות כך.

ישנם אנשים כאלה, כפי שאומר הרמב"ם, מקובל גדול מהמאה ה-11, אברהם אסף כ- 5000 תומכים שהסכימו עימו. הם חשו שזה מתאים להם, שהוא חושב כמוהם, שהוא מצא דרך לעבוד עם אותה צורת אגו שמאפיינת אותם, כלומר אגו שרוצה לדעת, להשיג: "בשביל מה אני חי, מה מסתתר מאחורי זה? מי מנהל אותי? לאן אני הולך?", וכולי.

שאלה: אז יוצא, שמי שהלך אחרי אברהם אלה כל ה"דיכאוניים" למיניהם, שלא מסתפקים במה שהעולם שלנו יכול להציע להם?

תשובתי: בדיוק. הם הרגישו ריקנות והלכו אחריו. והוא לקח אותם מבתיהם אל המדבר.

אברהם לימד את תלמידיו שההתקדמות אפשרית רק בהתעלות מעל האגו, על ידי שימוש נכון בו. נמרוד מתפתח בעזרת האגו וכך גם אנחנו, אבל אנחנו מתפתחים מעליו. הוא – בתוך האגו, ואילו אנחנו – מעל האגו.

המערכת הזו פעלה בתוכם, על אף שיחד עם זאת החיים לא היו "דבש": מדבר בחוץ וגם מדבר פנימי.

לעומת זאת, נמרוד הוביל את תומכיו עם דגלים אדומים וקריאות "קדימה הפועל", לעבר ניצחון "הפועלים האגואיסטיים", לעבר מטרות ברורות שנראות לעין ומביאות לסיפוק. הסביבה תומכת בך, כולם חיים ומרוצים, מתפתחים הלאה ושרים שירי הלל לנימרוד.

ואילו כאן, ההתפתחות היא שונה – בריקנות. הרי אינך מתפתח בתוך האגו, לכן עליך למצוא נקודה אחרת להתפתחות, שמתגלה כאשר אתה יוצא מעצמך ומתקשר לאחרים. כל העבודה שלך היא לחזק, לטפח ולעצב את היציאה הזו מעצמך.

יתר על כן, בעיני האגו שלך העבודה הזו מובילה לשום מקום ולעולם לא תניב שום תוצאה. הנוסחה הרגילה: "תעבוד קצת ואחר כך תקבל שכר", אינה פועלת כאן. בחיים הרגילים אתה יכול לחכות במשך חודש או שנה – האגו פשוט נכנס ל"מנגנון שימור" ומחכה, כאשר הוא יודע שבסוף הוא יקבל שכר וכמה שהוא יחכה יותר, כך הרווח יהיה גדול יותר.

אבל כאן הכול בכלל לא כך. כאן לעולם לא תקבל דבר לתוך הרצונות הנוכחיים שלך כי הם אגואיסטיים. עליך לצאת מהם ולבנות מעליהם מימד חדש לחלוטין, מישור חדש שבו תתקיים. כל הקיום שלך יהיה מכוון להשפעה וכל התענוג והמילוי שלך יהיו בעל מנת להשפיע. וכמה שיותר יעבור דרכך לאחרים, זו תהיה תוצאה טובה יותר.

שאלה: אז מה מחזיק את האנשים הללו? הם עובדים כל הזמן ולא מקבלים מאומה…

תשובתי: זהו כבר מדבר רוחני, ריקנות פנימית. ומה שמחזיק אותם זו המשיכה, השכנוע הפנימי בכך שאין טעם אחר לקיום. בשביל מה? בכדי להתרוצץ כמו כולם אחרי רווח?

ישנם אנשים רבים בעולם שחיים לפי עיקרון אחר, למשל אומנים, ציירים. הם גם כן אינם רודפים אחר מטרות חומריות, אלא רוצים שכר יותר פנימי שמסב להם תענוג עצום, למרות היותו אגואיסטי.

אולם כאן, עלינו ליצור כלי קליטה חדשים לגמרי שנמצאים מחוץ לנו. אם אנחנו נתחבר, אז ייווצר בינינו מצב, שבו אני מוכן לתת הכול לאחרים ולהתקיים בהם בלבד, כאשר ה"אני" שלי מתמוסס לגמרי ונעלם. אולם, אז נוצר "אני" חדש שקיים בהם, ואז אני מתחיל להרגיש את עצמי חופשי באמת מהטבע הנוכחי שלי.

זה מה שהם רוצים. זה מה שאברהם מלמד אותם – שכך כל אחד יוכל לצאת מעצמו בעזרת האחרים שמסייעים לו "להיחשף", להיפטר מה"לבושים" הקודמים. הוא לא יכול לעשות זאת בעצמו, אך יחד הם נפטרים מאזיקי האגו שלהם, וכאשר זה קורה, הם הופכים באמת לדמויות רוחניות.

הם נפטרים מה"לבושים" האגואיסטיים שלהם, משתמשים בהם נכון, מכיוון שהם קיימים מעליהם, מתחברים כולם יחד בדחף החדש שלהם. ואז בונים יחד, לא כמו תומכי נמרוד שבנו קהילה אגואיסטית ביניהם, אלא הם בונים קהילה אלטרואיסטית, שמתמזגת לתוך דבר אחד שלם, מכיוון שכל אחד יוצא מעצמו לתוך האחרים.

אז במידה הזאת הם מתחילים להרגיש, לקבל, להתמלא על ידי כוח הטבע שקיים ואופף את המציאות כולה, כולל העולם האגואיסטי שלנו, הרצונות והתיאורים האגואיסטיים. אולם הכוח הזה אינו מורגש כאן, מכיוון שאיננו יכולים להרגיש אותו, היות ואין לנו כלי הרגשה מתאימים. ואילו שם, אנחנו יוצרים חושים חדשים שדומים לכוח האינטגרלי. זה נקרא "התלבשות הבורא בתוך הנבראים".

שאלה: זאת אומרת, הם בכל זאת מקבלים תענוג?

תשובתי: הם מקבלים תענוג עצום, מילוי מוחלט של כל תשוקותיהם, אך לא ברצונות הקודמים, שלעולם לא היו מיועדים לקבל מאומה. כאשר אתה עובר את המדבר, "הופך" את עצמך מיצור מקבל ליצור משפיע, קושר את עצמך לעבודה בעל מנת להשפיע עם אנשים כמוך שדומים לך, אתה מתחיל לראות את העולם כעולם של כוחות במקום העולם הגשמי. כמות אדירה של כוחות הקיימים בהרמוניה נפלאה ומושלמת. ואתה עכשיו נמצא בתוכה. זה מה שנקרא "עולם רוחני".

זה מה שאברהם לימד. השלב הזה נקרא "אדם" – "דומה" לבורא, לכוח היחיד.

הריקנות שהייתה בהם הופכת לכלי שלתוכו מתחיל להיכנס תענוג. הם מתמלאים על ידי השגה, חיבור, תחושה משותפת, הדדיות, כאשר כל הכוחות, התכונות, האנרגיה של הטבע כולו, אבל לא הטבע של העולם שלנו, אלא של המציאות הכללית, עוברת דרכך. הם קיימים במרחב חדש, נצחי ומושלם לגמרי.

שאלה: האם הייתה להם תחושה של כל זה כאשר הם הלכו אחרי אברהם?

תשובתי: למעשה, הם ידעו שבלי ההשגה הזאת אין טעם לחיים. לא היה להם מושג יותר מזה. לפעמים איכשהו הם אולי שיערו בצורה רגשית מסוימת, שקיים משהו מעבר לזה. אולם ככלל, כמובן שהאגו דחף אותם קדימה.

והקבוצה הזאת הפכה ליסוד העם היהודי. "עם ישראל", נקראים אותם חמשת אלפים איש שהתחברו יחד לאחד שלם משותף – מעל האגו שלהם בהשתוקקות אלטרואיסטית אחידה לרצון משותף, למחשבה משותפת, כאיש אחד בלב אחד, במחשבה אחת. "ישראל", נקרא, "ישר-אל", ישר אל הבורא. והחיבור הכללי הזה נקרא "אדם".

לפיכך, על אף הדלק האגואיסטי, השותפות הזאת, העם הזה נוצר והתגבש לפי השקפות רוחניות – אלטרואיסטיות ולא אגואיסטיות. הם באו משבטים שונים שאכלסו את מסופוטמיה והיו אנשים שונים לגמרי. הם אפילו דיברו בשפות שונות שבדיוק נוצרו באותה תקופה. הם לא היו דומים אחד לשני בשום דבר אחר, חוץ מההשתוקקות הזאת קדימה למרחקים.

אברהם איחד את כל אותם האנשים והם קיבלו שפה משותפת – עברית, כי מתוך ההשגה הרוחנית, זה הקוד המדויק והקצר ביותר שבו ניתן להעביר אבחנות רוחניות, "המתמטיקה הרוחנית", שילובי כוחות למיניהם וכולי. כך נוצרה השפה הזו מתוך "השתוקקות יומיומית" קדימה לחיבור.

מתוך התוכנית "בבל אתמול והיום", מס' 2, 18.08.2014

ידיעות קודמות בנושא:
אברהם ונמרוד: ויכוח שנמשך עד ימינו
במה הסתיים הוויכוח בין אברהם לנימרוד?
ראיון עם הרב לייטמן בניו יורק

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest