לראות את העולם כגן עדן

כנס בסוצ'י. שיעור מס' 2.

שאלה: אנחנו יצרנו נשק עד כדי כך חזק, שכל אחד מאיתנו קיבל אפשרות לא רק להתבטל ולהתמוסס, אלא גם להתפתח, לגדול לטובת החברה.

אנחנו למדנו להרגיש את עצמנו כאחד שלם. מה אנחנו צריכים להוסיף, כדי להרגיש את הבורא בצורה ברורה יותר? איפה אנחנו צריכים לתת יגיעה, חוץ מהשיעור, חוץ מתפילה להצלחת החברים?

תשובתי: כל מה שאני מרגיש סביבי, זו הנשמה שלי, זה הכול אני. אבל בתפיסה שלי כל האנשים מנותקים ממני על ידי האגו שלי, ואם אני אנטרל אותו, אני אפסיק להרגיש אותם מנוגדים והפוכים לי, ואתחיל לאחל להם את מה שמקודם איחלתי לעצמי, כלומר את הכי טוב. אז אני אשתמש נכון בעצמי, באגו שלי, כדי לתקן אותו.

העניין הוא לא ביחס נכון כלפי האחרים, לא באהבת הזולת, אלה כדי לתקן בתוכי את האגו שלי.

איך אני יכול לתקן אותו? רק לפי הדוגמאות שאני רואה: את זה אני לא אוהב מסיבות כאלה ואת ההוא מסיבות אחרות, ההוא עקום, וזה מגעיל, עצבני וכולי. האגו שלי מצייר לי תמונה רגשית של היחס שלי כלפי הכול: אני מעביר ביקורת על הכול, בדיוק כמו כל השאר, כי יש להם על מה לבקר את האחרים, כמו שנאמר: "כל הפוסל במומו פוסל".

אני מעביר ביקורת על העולם שמצטייר לי כנורא, ואראה אותו עוד יותר גרוע, מפני שהאגו גדֵל ואנחנו תופסים את העולם כזה, כפי שהאגו מצייר לנו אותו: עמים נלחמים, מישהו הורג מישהו, כל מה שרק אפשר. כך האגו מצייר לנו את תמונת העולם, אבל לא בתוכנו אלא מחוץ לנו, כדי שהכול יתקבל בצורה יותר בהירה, ברורה ועסיסית.

כדי לתקן את האגו, ניתן לי מדד טוב מאוד, אני צריך להביא את עצמי לכזה מצב, שבו אני אראה את העולם כגן עדן: בני אדם אוהבים זה את זה, עושים רק טוב זה לזה, מתמזגים יחד לאחד שלם באהבה הדדית.

ואותו הדבר גם הטבע הדומם, הצומח והחי. זה תלוי בתיקון הפנימי של האדם. ואילו העולם לא משתנה, הוא קבוע, האדם הוא זה שמשתנה ורואה את העולם כאחר. זהו כל התיקון.

באותו הזמן שהייתם יחד, האם אתם השגתם כזה מצב, כאשר אתם לא רואים בחברים שום דבר שלילי?

בתחילה, אחד נראה לכם עצלן, השני נראה מלוכלך ולא מסודר, השלישי רעשן. אחד עיצבן את כולם ביהירות שלו, האחר על ידי הצעקות שלו. אף אחד לא ידע את מקומו. כך אתם הערכתם תחילה את כולם.

האם אתם יכולים לומר עכשיו, שהאנשים האלה קרובים אליכם ביותר, שאתם לא רואים אף פרצוף עקום, שום עיניים מזיקות? כי כאשר אתה חי עם אדם, אתה כבר לא שם לב לפגמים שלו ותופס אותו כאיזו דמות כללית. לדוגמה, ילד קטן לא רואה את אימא, אבל יודע שהמשהו הגדול שלידו, זו אימא.

האם אתם יכולים לומר את אותו הדבר על היחס שלכם כלפי החברים? האם התרחש בהם איזה שינוי, לפחות חלקי? האם אתם מרגישים, אפילו בצורה אגואיסטית, שאתם לא מתארים את החיים בלעדיהם? האם אתם מרגישים שבכל רחבי רוסיה מתפזרים החלקיקים שלכם, וכאילו קורעים את הגוף שלכם לגזרים ומפזרים בנקודות גיאוגרפיות שונות?

דווקא כזאת צריכה להיות תחושתו של האדם, עד לכזאת מידה ממש, שאתם תתחילו להרגיש זה את זה, לחוות מצבים מקבילים, ואחר כך מצב אחד משותף של עלייה או ירידה. אתם תתחילו להרגיש אפילו מצבים פיזיולוגיים אחד של השני, כיצד לזה כואבת הבטן ולאחרת כואב הראש.

פעם, בימי קדם, היו דרישות כאלה מרופא. כי הרפואה התבססה לא על כל מיני מכשירים, אלא על זה שהרופא הרגיש את מצבו של החולה, מפני שהוא היה רופא מטעם האלוקים. מרָפא, תיקון, זה מקצוע, כאשר אחד מתקן את השני. לכן, בזה שהוא מרגיש אותו, הוא צריך לפעול יחד עם האור, להעביר אותו לחולה, לעזור לו, זוהי רפואה אחרת לגמרי.

באופן כזה, צריך כל הזמן לברר מה חסר לנו כדי שייעלם המצב של הגופים הנפרדים וכולם ייהפכו להיות "כאיש אחד בלב אחד": ינועו באופן מסונכרן, יבינו וירגישו זה את זה, איפה בצורה האופטימלית בכל רגע צריך להיות כל אחד. זו לא תנועה בראונית, לא כאוטית, אלא מתואמת פנימית, מאחר ועל כולם פועל ומשפיע אור אחד.

אם אנחנו נכוון את עצמנו בצורה כזאת, נעלה את הרגישות שלנו, אז נתחיל להרגיש כיצד בתוכנו עובד כוח אחד שאוסף אותנו יחד במידת הרגישות שלנו אליו, במידת הדרישה שלנו, ההשתוקקות הפנימית והמשיכה התמידית.

זוהי כל העבודה המשותפת שלנו, שיכולה להתבצע רק בצורה קולקטיבית. אדם אחד יכול לקפוץ, לצעוד, להתאמץ, אבל כלום לא ייצא לו. בעצם הוא עושה הכול נכון, אבל ההוכחה לכך שהוא עושה את זה למען הבורא, זו אותה העובדה, כאשר הוא מבצע את הפעולות האלה יחד עם האחרים, בכך שרוצה להתחבר איתם.

למה? מפני שהאגו נברא במיוחד כדי להפריד אותנו, ועל ידי ביטולו האדם מכוון את עצמו לבורא, להידמות והשתוות אליו. האגו, זה עזר שלא נוכל להסתדר בלעדיו.

מתוך שיעור מס' 2 בכנס בסוצ'י, 25.08.2014

ידיעות קודמות בנושא:
בציפייה להשפעה עצומה
הדחף של סוצ'י והפריצה של סנט פטרבורג
בלי הכנה, אין כנס!