קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: מדוע אנחנו תופסים את הדאגה/החרדה, כמשהו שלילי? אולי טוב יותר להסתכל על זה כאי אדישות?
תשובתי: דאגה יכולה להיות גם שלילית וגם חיובית. זה נתפס על ידינו כהרגשה שלילית מאחר ואני מודאג, חרֵד. אך אם אני דואג לדברים טובים, להשפעה לאחרים? ישנן דאגות לצרכים שלי, וישנה דאגה לאור, הבורא נמצא בדאגה מתמדת לנבראיו.
אנחנו חייבים להשׂיג את תכונת הבינה, וממנה הלאה, את מדרגת הכתר. בתכונה הזאת האדם נמצא בדאגה מתמדת, כמו שנאמר שיותר ממה שהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להניק, זוהי דרגת הבינה/אלוקים, צער השכינה על הדאגה לנשמות. אך הדאגה הזאת מצביעה על שלמות, ולא על חיסרון. כשאני דואג לאחרים, אני בעצמי נמצא במצב מושלם.
העולם הרוחני מלא על גדותיו בדאגה הדדית, אך אלו הן דאגות על הטוב והעונג הכללי. הרגשת הדאגה הזאת היא מתוקה, כמו ערבות כלפי האחרים. השוני בין דרגות דומם, צומח, חי ומדבר נמצא ברמה של צורת הדאגה, מה מדאיג אותו? דאגה היא נקודת תשׂומת לב מרכזית וחשובה. הבורא דואג באותה הצורה לנבראים.
האדם מתפטר מדאגותיו הגשמיות כבר במדרגה הרוחנית הראשונה. כשאינו דואג לזה, אלא כל פעם מעביר את הדאגה לעצמו לדאגה לאחרים, אז הוא אינו תופס זאת כמשהו שלילי. לכן אדם כזה נקרא צדיק, מאחר ומצדיק את כל התהליך הזה, טוב לו עם סוג כזה של דאגות.
מתוך התוכנית "קבלה למתחילי", 13.10.2010
