הגישה המערכתית של חכמת החיבור

שאלה: החינוך האינטגרלי הוא לא סתם משחקים או מפגשים נעימים, אלא זאת שיטה מערכתית עוצמתית רחבת אופקים. מה נחוץ לנו כדי שנפסיק לחפש פתרון לבעיות רק ברמה הפרטנית המבודדת, שבה אנחנו אף פעם לא נמצא פתרון, אלא לגשת אל הבעיות בצורה כללית, מערכתית?

תשובתי: שיטת החיבור היא תוכנית מיוחדת לגילוי המציאות האמיתית על ידי פיתוח החושים שלנו. חסרים לנו כלים לתפיסת המציאות. בגשמיות יש לנו חמישה חושים: ראיה, שמיעה, טעם, ריח ומישוש שפועלים בטווחים מסוימים. אם היינו מרחיבים את טווח הראיה שלנו ממינוס עד פלוס אין סוף, אז היינו רואים תמונה שונה, ואז זה כבר לא היה מכונה סתם "ראיה", כי אנחנו היינו תופסים את העולם בטווחים של אינפרא ואולטרה, מעל התדרים הרגילים.

גם שמיעה היא גלים, כמו כל מה שאנחנו מרגישים. אפשר היה להרחיב את טווח הגלים שאנחנו שומעים מאפס ועד לתדרים הגבוהים ביותר בלי שום הגבלה. כך היינו מגלים תופעות מופלאות ביותר שאותן אנחנו עדיין לא מכירים. הרי אנחנו תופסים את מה שנכנס לטווח התדרים שאנחנו מרגישים, ואם התופעה נמצאת מחוץ לטווח התדרים אז אנחנו לא רואים ולא שומעים אותה. חושי הראיה והשמיעה שלנו פשוט דוחים תופעות כאלה.

מעניין, שרוב הנוירונים במוח שלנו שייכים לחוש הריח. כל המוח עטוף בתאים שאחראים על חוש הריח. כנראה שפעם לחוש הריח היה תפקיד חשוב כמו אצל הכלבים שאצלם הוא יותר חשוב משמיעה ואפילו מראיה. אבל במהלך האבולוציה של האדם חוש הריח איבד מחשיבותו. גם חוש הטעם שלו מוגבל ביותר. לכלב מספיק להתקרב לאוכל כדי לגלות מיד שהוא מקולקל. אצל הכלב פועלת מעבדה שלמה שמייד נותנת לו תוצאות. אבל, האדם לא מסוגל, לכן הוא נאלץ לשלוח דגימות למעבדה ולחכות שבוע לתוצאות. אנחנו נאלצים לאמן כלבים לעבודה בשדות התעופה לגלוי מיידי של סמים או כסף לפי הריח.

כלומר לאדם חסרים חושים. אבל גם אם היינו מפתחים את הראיה, השמיעה, הריח, הטעם והמישוש והיינו פותחים את עצמנו כלפי כל התדרים, אנחנו בכל זאת היינו תופסים רק חלקיק קטן מתוך המציאות. כי מאחורי כל החושים עומד הרצון שלנו שבתוכו אנחנו תופסים את המציאות. גודל הרצון קובע את עוצמת תפיסתנו.

הבעיה היא, שהרצון שלנו מאוד קטן. כמה אני יכול לרצות לראות, לשמוע, להרגיש ולטעום? ממש מעט. כלומר, תפיסתנו מוגבלת לא רק על ידי טווח החושים, אלא גם על ידי הרצון שעומד מאחורי כל אלה.

אבל המגבלה העיקרית היא שהרצון שלנו מאפשר לנו לתפוס רק את מה שמעניין אותו. ומה שלא מעניין את האגו שלנו, אנחנו לא שמים לב אליו. לכן, אנחנו לא רואים את המציאות שנמצאת לפנינו.

מתוך כל מה שנמצא מולי, אני רואה רק את החלק הקטן שבו אני מעוניין, כזה שמועיל או שמזיק לי. אבל, אם משהו לא נוגע לרצון שלי מהכיוון הטוב או הרע, אז אני פשוט לא רואה ולא תופס את זה.

מחוץ לי יכולים להיות המון מקורות של השפעה, אבל הם לא מעניינים אותי. אני לא רוצה לשים לב אליהם, לכן אני לא מגלה, לא מרגיש וחי כאילו שהם בכלל לא קיימים. ובינתיים הם משפיעים עליי בלי ידיעתי, כמו קרינה רדיואקטיבית.

הפתרון היחיד הוא לעבור לצורת תפיסה שונה, לא אגואיסטית, כלומר, עליי לתפוס לא את מה שמועיל או מזיק לי, אלא לפתוח את עצמי כלפי כל המציאות שנמצאת לפניי בלי לדעת מה היא.

מתוך התוכנית "עולמות נפגשים", חלק ד', 20.06.2014

ידיעות קודמות בנושא:
איך להתעורר מהחלום המפחיד הזה?
בריחה מהמציאות האישית
האם תמונה אובייקטיבית של המציאות ניתנת להשגה?