קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
כאשר האדם מתקרב לגיל זקנה, הוא מתחיל להצטער על כך שהזמן שלו יסתיים בשלב כלשהו, כלומר בסוף החיים שלו. למעשה ישנם כאלה שחושבים על כך עוד מילדות וכל הזמן בודקים את עצמם דווקא ביחס לנקודת המוות הזאת.
בסופו של דבר, או שהם שוקעים בדיכאון, או שלהיפך, נדלקים ברצון עז להצליח, כדי לקנות לעצמם מקום של נצחיות בעיני האחרים.
הם מקווים, שאז נקודת המוות לא תיגע באישיות שלהם, אלא רק בחיים הגשמיים האלה. אלו הם אנשים גדולים שהשאירו את חותמם בהיסטוריה של האנושות, בדומה לאלכסנדר מוקדון, ארכימדס, מדענים ומנהיגים ידועים, ששינו את השקפת העולם שלנו ואת פני החברה האנושית, בכך שעשו תגליות מיוחדות והעבירו אותן לעולם.
אנחנו זוכרים את האנשים האלה, קוראים את קורות חייהם. ההיסטוריונים מעבירים את המדע הזה מדור לדור ומספרים לנו עליהם. האנשים הגדולים האלה הם כמו סימנים על כל ציר ההיסטוריה. בעיקרון, אנחנו סופרים את הזמן של ההיסטוריה לא לפי השנים, אלא לפי אותם האנשים המיוחדים, בכך שאומרים: "זה קרה בימי יוליוס הקיסר…" וכדומה.
האדם מבין, שלא הזמן עצמו מהווה סמן עבור החברה האנושית, אלא בני האדם ששיחקו תפקידים מסוימים באותם הזמנים בהיסטוריה. ולכן מופיע אצלו צורך חיוני להכניס את עצמו לנצחיות, לאותו פנתיאון, היכן שהתאספו כל עמודי התווך של החברה האנושית.
ישנם בני אדם שעובדים כל חייהם רק לשם זה מגיל צעיר, ובאמת, ישנם אחדים שמצליחים להשאיר את חותמם בהיסטוריה.
אבל אם מדובר על אנשים לא גדולים, אלא על בני אדם רגילים, אז לעת זקנה האדם מרגיש, שעוד מעט חייו יסתיימו. ולמרות שעל ידי שיטות של הרפואה המודרנית עוד מעט ניתן יהיה להאריך באופן משמעותי את חיי האדם, אבל כמה שלא תאריך אותם: אפילו עד גיל 200 או 300 ואפילו 500, הם בכל זאת יסתיימו. וכך זה באמת יהיה, אנחנו נחייה הרבה יותר זמן מאשר עכשיו, אבל אותה הבעיה תישאר.
העניין הוא לא בכמות השנים. פעם בדורות הקודמים האדם חי לא יותר מגיל 30 בממוצע, ולפני מאתיים שנה, עד גיל 40. רק בקרב האליטות אורך החיים נע בין 60 ל- 70 שנה, אבל בהמון העם חיו בממוצע 35 שנה, מקסימום 40. אתם זוכרים איך פושקין כתב על כך, שנכנס זקן בעל שיער שיבה בן 38. באותו הזמן זה היה נורמלי להחשיב אדם בן 40 לזקן.
בימינו אנחנו חיים פי שניים יותר, אבל אותה הבעיה של פחד מהמוות נשארת. היא תלויה בהתפתחות האדם. ככל שהאדם מפותח יותר, כך שאלת המוות מדאיגה אותו יותר. פעם חיי האדם לא היו שווים שום דבר, ואפשר היה לשלוח צבא של מאה אלף חיילים שכולם ייהרגו ביום אחד. אבל היום חיי כל אדם מהווים ערך גדול.
למרות שעל פני כדור הארץ במקום מיליארד, חיים כבר שבעה מיליארד בני אדם, האנושות משקיעה המון כוחות וכסף כדי שבמקום בני אדם תילחמנה מכונות. זה מצביע על כך, שעבורנו מאוד חשובים החיים והמוות של כל אדם.
בימינו אי אפשר לשלוח אדם להילחם בתור גלדיאטור בקרקס, כדי לבדר את הקהל, כמו שהיה נהוג ברומא העתיקה או אפילו באמריקה, איפה שלפני סך הכול 200 שנה הייתה קיימת עבדות, ואפשר היה להכות את העבד ולעשות איתו כל מה שרק עולה ברוחו של בעל הבית אבל בימינו לחיים של כל אדם יש ערך עליון.
מתוך התוכנית "חיים חדשים", שיחה מס' 354, 22.04.2014
ידיעות קודמות בנושא:
באחיזה חסרת רחמים של הזמן
הפחד המרוֹמֵם
הנר שלא יכבה לעולם
