אהבה שלא נכבית על אש קטנה

הערה: בחברה המודרנית נוצרה מסורת שאנשים נכנסים לקשר אינטימי מהר מאוד, כבר אחרי פגישה ראשונה. ויש בזה פספוס גדול. בתודעה הציבורית המהפכה המינית נתפסת כמתירנות.

תשובה: דווקא בגלל זה אנחנו לא מקבלים תענוג ממין. קיים סוג של מוסכמה חברתית שמותר ליצור קשר אינטימי מהר מאוד, אחרי שבקושי מספיקים להכיר ולא יודעים שום דבר אחד על השני. ואז אנחנו מאבדים את כל התוספת הענקית שדווקא היא גורמת להתפרצות הרגש.

הרי, מה קורה אחרי שהזוג הגיע לסיפוק מיני? הכול נגמר ולא נשאר שום דבר. כך הטבע מכריח אותנו להוסיף לפעולה הזאת מרכיב רגשי. ואם הוא לא קיים, אנחנו יוצאים ממנה ריקים. רגע אחרי שהכול נגמר, המחשבות שלנו כבר במקום אחר. יכול להיות שאנחנו כבר חושבים על קשר אחר כלשהו.

המילוי הוא אפשרי רק אם אנחנו נבנה מערכת יחסים כזאת שהפעולה המינית רק משלימה אותה, ולא מתבצעת רק למען הסיפוק של היצר הבהמי ברמה הנמוכה ביותר. אנחנו חייבים ללמוד לאהוב! ראשית, עלינו לבנות מערכת משותפת של קשרים, ויתורים הדדיים, הבנה הדדית, מגעים נעימים.

אלה הן מערכות שמאפשרות לי להרגיש את האדם בצורה פנימית וללמוד להביא לו תענוג. והוא ירגיש איך הוא מהנה לי, גורם לי תענוג. מדובר כאן לא על מין, אלא על כל מיני סוגים של קשר בינינו.

נעים לנו להיות ביחד, נעים לדבר, לראות אחד את השני, נעים לטעום ממשהו שהשני מציע – כלומר, אלה הן כל מיני התבטאויות אנושיות שעל ידן אנחנו יכולים ליהנות אחד לשני.

כדי לאהוב את הזולת כמו את עצמי אני חייב קודם להבין מה הם הצרכים שלו ולהשתדל למלא אותם. ובן הזוג שלי לומד את הצרכים שלי וממלא אותם. הוא חייב להרגיש תענוג ממני, ואני רוצה ליהנות ממנו. כאשר נוצר בינינו קשר כזה שכל אחד נמצא כאילו בתוך השני וממלא את צרכיו, אנחנו כבר יכולים להגיע לקרבה אינטימית. היא גם מצביעה על כך שאנחנו נמצאים אחד בתוך השני וממלאים את בן הזוג.

אנחנו אנשים עם כישרונות רבים, עסוקים בעניינים מגוונים ולא תמיד דורשים תשומת לב אחד מהשני. אבל בכל זאת, בכל אחד מאיתנו טמון הצורך הזה שבכל רגע ניתן לעורר אותו ולספק אותו על ידי כמה מילות עדנה או מגע.

שאלה: הטכניקה הזאת מובנת לי. אבל מילים יפות לא תמיד נוגעות ללב. מה עליי לעשות כדי לנגוע באותה הנקודה הפנימית של בת הזוג שבסתר מחכה לתשומת לבי?

תשובה: אנחנו מתחילים מרחוק, ממילים רכות, כדי לרגש את האדם. זאת אותה הגישה כמו בכל סוג אחר של יחסי אנוש, לא רק בין בני הזוג: אתה משתדל להעניק לבן הזוג מילוי, אהבה.

"חיזור", פירושו, שקודם כל אני לומד את האדם כדי להבין מה הוא, בעזרת כל מיני בדיקות קטנות וקצרות, ניסיונות זהירים. כך אני מברר אצלו את הנקודות הרגישות, שכאשר אני נוגע בהן אני יכול ליהנות לו. אני חייב לפתח את הגישה שלי לגבי הנקודות הרגישות הללו ולהרחיב אותן יותר ויותר.

על ידי תרגילים כאלה אני מעורר בתוך האדם את הצורך בתשומת ליבי. אני ממשיך למלא אותו: אני אומר לו מילים יפות, נותן מתנה כלשהי, מגלה דאגה ותשומת לב ובצורה כזאת לאט-לאט מרגיל את האדם למילויים הללו, כמו שאני מאלף חיה. כל אחד מאיתנו בנוי בצורה כזאת. בזכות זה אני מעצב בו את הצורך במילוי, ביחס טוב שלי אליו.

וכאן אני קצת עוצר את הפעולות שלי, ואחר כך שוב ממלא את בן הזוג, קצת עוצר, ושוב ממלא. בצורה כזאת אני מבעיר אותו ומעורר בו רצון עוד יותר גדול. זה המשחק שאנחנו משחקים אחד עם השני. זה המשחק בין שני אנשים אוהבים שיודעים כיצד לשמר את האהבה שלהם על אש קטנה, כדי שבכל רגע יהיה ניתן להבעיר אותה ללהבה גדולה.

זה דורש מיומנות. אני לא יכול להגיד לכל אישה את אותן המילים השחוקות, אלא אני חייב להתאים את עצמי לרצון של בת הזוג בצורה מדויקת. אבל גם זה לא מספיק. אחרי שאני מתאים את עצמי, אני חייב להתחיל לגדל את הרצון הזה, בכל פעם לנפח אותו על ידי מילוי. וזאת עד שההרגל יהפוך לטבע שני, ואשתי תרגיש צורך חזק ביחס כזה שלי אליה. ואותו דבר אני ביחס אליה.

יוצא כך, שאנחנו בנינו שטח משותף: בתוך אשתי ניבנה הצורך בי, ובתוכי נוצר צורך בה. והשטח המשותף הזה שבו אנחנו תלויים זה בזה – זה הוא המרחב של האהבה שלנו.

מתוך התוכנית "חיים חדשים", שיחה מס' 196, 09.06.2013

ידיעות קודמות בנושא:
התענוג הנעלה ביותר בעולם הזה
התענוג הגדול ביותר
רנסנס של אהבה