האותיות על הקלף

שאלה: מרגיז אותי, כאשר אני שומע שצריך להתגבר על המצב שלי ולקבל אותו בשמחה ובהתרוממות. איך זה אפשרי במצב של אפיסת כוחות מלאה?

תשובתי: הבעיה הראשונה היא, שאדם דבוק לעורו. והתורה נכתבת על קלף. העור נחלק לשתי שכבות ועל השכבה הפנימית נכתבות אותיות התורה.

אותיות, זה כלים שבהם מקבלים את האור העליון. כל הבעיה היא בזה, האם אני יכול להבדיל בין עור לעור, כלומר את עצמי ממה שאני מרגיש. צריכה להיות הפרדה בין אחד לשני. אני מבקש שיבוא האור העליון וייצור מרחק, מרווח, טווח, חלוקה בין ה"אני" שלי לבין ההרגשות שלי.

אלה הם שני דברים שונים. אבל עבור אדם לא מפותח זה מהווה בעיה גדולה. אנשים רבים כמו ילדים, מתרגזים זה על זה, על עצמם, ולא מבדילים את עצמם מהאופי שלהם, מהטבע שלהם. אבל אלה דברים שונים לגמרי.

הפסיכולוגים מבדילים את ה"אני" של האדם מהאופי שלו, ממה שהוא חושב עכשיו, באיזה מצב הוא נמצא. "אני", זה כלי, מכשיר, מחשב, ויש את המילוי שלו ברגע נתון: כל מיני תוכניות, נתונים, שאותם אפשר למחוק ולהחליף בחדשים.

אנשים מבוגרים שיש להם ניסיון חיים, גם כן מתייחסים בצורה סלחנית לעצמם ולאחרים, בזה שמבינים שלכל אחד יש את החולשות שלו וקווי אופי לא נעימים. הם מבדילים את האדם מהמילוי שלו.

הגישה הזאת חסרה לאנשים שבאים ללמוד את חכמת הקבלה. הם אינם מבדילים את עצמם, את הכלי שלהם, מהמילוי השוטף שלו. המילוי יכול להיות שונה ובהתאם אליו אני מתנהג ופועל. לפעמים אני מזהה את עצמי עם המילוי הזה, עם איך שחינכו אותי וחושב שזה אני. יוצא, ש"אני" והאגו שלי בלתי ניתנים להפרדה זה מזה.

אבל לפעמים אני מקבל הארה, שעוזרת לי להבדיל בין אני והאגו שלי, את ההסתכלות שלי, את התפיסה, את האופי, את הטעמים. אני נעשה יותר אובייקטיבי גם כלפי עצמי וגם כלפי העולם.

צריך לברר את המילוי שלי באור הבורא ולבקש להחליף אותו. ואז אני לא אתרגז כאשר אני אשמע שצריך להתגבר על המצבים הקשים ולהשתדל לאהוב את החברים. אני אסתכל על עצמי מהצד, כמו מומחה בלתי תלוי, וכמו כן על מה שאומרת התורה. ואז אני אבין מה ממלא אותי ברגע זה, והתורה מסבירה לי במה אני צריך להחליף את התוכן הפנימי שלי, להציב מחסנית חדשה עם דיו.

מתוך שיעור על מאמרו של הרב"ש, 04.05.2014

ידיעות קודמות בנושא:
האותיות שהתעוררו לחיים
אותיות שחורות על רקע האור הלבן
זרז של הרצון הרוחני