קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: אם לכל אחד מאיתנו היה מכשיר מדידה, אז על ידו אפשר היה למדוד היכן הוא נמצא. מאיפה אני יכול לדעת האם אני עושה הכול בצורה נכונה?
תשובתי: אם היה לי מכשיר מדידה כזה, אז לא היה צריך יותר לתקן כלום. אני צריך כל הזמן לחשוב איך בכל רגע בדרך הנכונה ביותר לבצע את מה שצריך, מה ה"רשימו" "ישר-אל" שקיבלתי דורש ממני. ואז אני צריך לעדן את עצמי, לחדד את הרגישות שלי, את הדיוק שלי, כדי לברר מה הבורא רוצה ממני ואיך אני יכול לממש את זה בקבוצה, בהפצה, עם עצמי, בלימוד, בחיבור עם החברים ועם הרב וכולי.
אני כל הזמן נמצא בבירורים האלה. את העבודה הזאת אנחנו צריכים לעשות. אם הייתי מקבל את כל זה מוכן, אז הייתי צדיק גמור, מלאך. כי דווקא עבודת הבירור הקשה הזאת, שבה אני בכל צעד ושעל מבקש את עזרת הבורא לצורך התיקון, מביאה אותי לחיבור עימו, אחרת לא הייתי מגיע לזה. אני צריך לתת סכום מסוים של יגיעה, מפני שהיגיעה זה הכלי שלי. רק על ידי היגיעה אני מתחיל להבדיל דברים שעכשיו נסתרים ממני.
בעולמנו, אנחנו נולדים עם אינסטינקט ורצון להתפתח, ולכן הילדים כל הזמן רצים, מתרוצצים, עושים משהו וכך מתפתחים. אם אנחנו היינו מתנהגים כמו הילדים רק כלפי המטרה הרוחנית, אז היינו מתקדמים במהירות בלתי רגילה.
כל מה שנדרש מאיתנו זו יגיעה. והיגיעה צריכה להיות נכונה, ולא לאן שהאגו שלנו סוחב אותנו. ולצורך זה אנחנו צריכים קבוצה, כדי שגאוות המטרה, גאוות השייכות אליה, גאוות המשימה הזאת שאותה קיבלתי מלמעלה, היא צריכה להיות גדולה יותר מאהבה עצמית. זה מה שהאדם צריך לפתח. זהו המשפט, נוסחת מפתח, שממומשים רק בקבוצה, שזה כמו גאוות יחידה.
ידיעות קודמות בנושא:
כל נר מחזק את אור האבוקה
"לגו" של כל האנושות
ההפצה היא הערובה שלנו
