עבודה מעשית חשובה יותר מלימוד

מתוך המאמר "מאמר לסיום הזוהר", בעל הסולם:

"אמרו חז"ל: "גדולה שימושה של תורה יותר מלימודה, שנאמר פה אלישע בן שפט, אשר יצק מים, ע"י אליהו. למד, לא נאמר, אלא, יצק". שלכאורה תמוה, איך מעשים פשוטים, יהיו גדולים מלימוד החכמה והדעת בהאמור מובן, כי השימוש לרבו, בגופו ומאודו, ע"מ לעשות נ"ר לרבו, מביאהו לדביקות ברבו, דהיינו להשוואת הצורה, ומקבל עי"ז, ידיעותיו ומחשבותיו של רבו, בסוד פה אל פה, שהיא דביקות רוחא ברוחא, שעי"ז זוכה, להשיג רוממותו ית', בשיעור, שתהפך ההשפעה לקבלה, להיות לו חומר דלק, מספיק למסירת נפשו ומאודו, עד שיזכה לדביקות להקב"ה."

אם ישנה כוונה מתוקנת, אז ודאי שהלימוד יהיה חשוב יותר מהכול. אבל מפני שהכוונה אינה מתוקנת, אז בהכרח הלימוד יהיה למען עצמו. לכן התלמיד צריך לעשות כל מה שאפשר כדי לעשות נחת רוח לעליון, במידה והוא לא יכול לשמח אותו על ידי לימוד בכוונה לעשות נחת רוח לבורא. אז המקסימום שנשאר לו, זו עשייה גשמית.

אף על פי שהעשייה היא גם כן בכוונה על מנת לקבל, אבל העשייה עצמה נשארת ולכן מושכת אליו את המאור. בכל זאת במשהו, התחתון מוסר לעליון במה שבכוחו למסור. כמו שכתוב: "כל מה שבידך ובכוחך לעשות, עשה". כך נוצר הקשר ביניהם, שבו כל אחד נותן לשני. לכן נכון עשה אלישע שיצק מים על ידי אליהו.

השירות למורה בגופו ובנפשו מסמל פעולות בהתאם לרצונות של המורה. במיוחד זה מתייחס להפצה, מפני שזה העיקר שמייעצים לנו המקובלים, שהם אבותינו הרוחניים. לכן, בזה שעוסקים בהפצה אנחנו כאילו נותנים להם, משרתים אותם, ובמידה הזאת מושכים אלינו דרכם את המאור המחזיר למוטב. אין השפעה יותר גדולה לעליון מאשר המשכת המעשה שלו, התורה והלימוד שלו, והבאתו לכמות יותר ויותר גדולה של נשמות, כדי לאחדן ולהביא לבורא שימלא, שדווקא בזה עושים לו נחת רוח.

מתוך שיעור בנושא "מורה דרך", 27.02.2014

ידיעות קודמות בנושא:
אי הסכמה פנימית עם הרב מובילה לריחוק חיצוני
הקשר של המורה עם התלמיד
עזרה חיצונית למען קשר פנימי