קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: חברים שלי, שהם אנשי עסקים, יודעים להיות ערמומיים ולרמות את הלקוחות. ואני, להפך, משתדל להיות הוגן וסומך על יושרם של האחרים. ובסוף אני נשאר בלי כלום ומתחיל לקנא בהם: "למה אני לא יכול לסדר את העניינים שלי כמוהם?", האם זאת "קליפה", טומאה?
תשובה: קליפה, זאת עבודה כנגד הקדושה, הבורא – זו עבודה מתוחכמת מאוד.
לגבי הדוגמה שלך, ניתן לומר שמי שמרמה את בני האדם, בסופו של דבר מרמה את הבורא ומתרחק ממנו. זה בטוח. אם אני לוקח מהציבור או מהטבע, שזה הבורא, את מה שלא מגיע לי, זו כבר תחילת ה"קליפה". ומה מגיע לי? מגיע לי משהו אם אני עובד על מנת להשפיע, אם אני קיים כדי להגיע להשפעה. אז, אפילו את ההכרחיות אני מקבל רק כדי להתקיים ולהיות בהשפעה, כדי להידמות לבורא ולעשות את עבודת ה'. כל היתר שהוא מעבר להכרחיות, אסור לי לקחת לעצמי. את כל היתר אני צריך רק להשפיע לאחרים.
זה צריך להיות החשבון של האדם. הוא קובע לעצמו: "זה מה שאני צריך בשביל להתקיים, כדי שאני אוכל לעשות נחת רוח לבורא." כל דבר מזה והלאה באותו הכיוון נקרא "קדושה".
ובקליפה, אני להפך, לוקח מהאחרים, אף על פי שלא מגיע לי, ואולי אפילו לא הרווחתי את זה. זה מתייחס גם לאותו החלק של עם ישראל שלומד תורה, שהוא כלל אינו עובד וכולו שקוע בלימוד התורה.
באופן כללי, בגלל החשבון הלא נכון שאנחנו עושים בעניין הזה, אנחנו טובעים בים של אגו ומתרחקים מהכוח העליון. משנה לשנה זה מורגש יותר ויותר, ובימינו אנחנו מתחילים להתדרדר למצב שכבר חווינו במאה הקודמת…
אבל זה לא אומר שכולם צריכים לצאת לעבודה, או להפך, לחיות מהיד לפה. חלק מהעם באמת חייב ללמוד וחלק חייב לעבוד. אולי צריכה להיות בזה גם "רוטציה" מסוימת. מדוע לא להתארגן בצורה כזאת שלכולם תהיה הזדמנות גם לעבוד וגם ללמוד?
כמובן, גם בזמן שבית המקדש היה קיים, רבים מהעם הקדישו את עצמם ללימוד. והשאלה כאן היא לא בכמות, אלא בהבחנות. זאת העבודה שלנו.
בנוסף, אנחנו נמצאים בפני תקופה כזאת שלא תידרש כמות עובדים כמו קודם. ולכן צריך רק לסדר את הכול בצורה נכונה.
הבעיה היא בכך, ששני חלקי העם – החילוניים והדתיים – אינם יודעים לדבר זה עם זה, אינם מבינים זה את זה. זהו המכשול היחידי. הרי, אם היינו מצליחים למצוא שפה משותפת ולתאם את העמדות, אני מניח שכולם היו מבינים: מי שלומד, כדאי לו להמשיך בלימוד שלו. אבל אין מגע בין פלגי העם, אין יחס טוב, אין הידברות ממשית ובונה, ישנה רק שנאה הדדית, ולכן חסר לנו בירור נכון של המצב.
למעשה, המדינה לא צריכה עוד אלפים של עובדים או חיילים. הנפח של שוק העבודה ילך ויצטמצם עם השנים, והצבא המודרני זקוק יותר בטכנולוגיות מאשר באנשים.
ולכן, הסכסוך הנוכחי בישראל נגרם על ידי המשחקים הפוליטיים. הכוחות שעומדים מאחוריו מדליקים את האש בכוונה.
ומצד שני, הבעיה הרצינית של הקהל הדתי היא בכך, שהוא לא יכול ליצור מגע נכון עם החלק החילוני ולהסביר את העמדה שלו. המגזר הדתי אינו מתחיל דו-שיח מתוך הפחד להיות מושפע על ידי התרבות החיצונית. אבל העדר של הידברות גורם למלחמת אחים.
הערה: ובכל זאת, החומות נופלות וההשפעות החיצוניות חודרות פנימה…
תשובה: אבל זה לא מוביל למגע, להבנה הדדית. החומות נופלות לא לפי רצוננו, אלא משום שהזמן פועל….
הצדדים חייבים לפנות זה לזה ולהתחיל בבירור הדדי. הרי, הבעיות שלנו נובעות מתוך זה שיש לנו "קופה" משותפת. לא מן הסתם אין בארצות הברית התנגשות בין חילוניים ודתיים – הם לא "אוכלים מאותה הצלחת", אין להם אותו צבא, אין נקודות מגע, אין חיכוך שמישהו חי על חשבון מישהו אחר או שלא מבינים זה את זה. ובישראל העם נמצא בפירוד, הוא מפולג, ובזה אנחנו ממשיכים בחורבן הבית. למעשה, שני הצדדים משתתפים בתהליך הזה, כולל אלה שלומדים תורה. הם קוראים לחלק החילוני "התינוק המקולקל". אבל אם הוא תינוק, אז הוא זקוק ליחס מיוחד, סבלני, הוא דורש טיפול. על זה מדברת התורה! איפה הלב הרחב, הגישה היפה, הסולידרית? במקום זה, עושים "דווקא" ומסתכסכים.
כל זה בסופו של דבר מחליש אותנו ומביא אותנו לחורבן.
שאלה: מה היית אומר לחלק הדתי של העם?
תשובה: אין לי לגיטימציה בעיניו. ולכן, אין לי מה להגיד. ואין למי.
מתוך השיעור על "הקדמה לספר הזוהר", 20.02.20134
ידיעות קודמות בנושא:
במה תלוי עתידה של ישראל
לא המקום מקדש את האדם, אלא האדם מקדש את המקום
איך לאחד את העם?
