קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר", פסקה כ"ג: "הנפש, שמתלבשת בגוף האדם, היא מולידה בו צרכים ומחשבות והשכלות, למלאות הרצון להשפיע שלה בכל מלואו."
שאלה: מצד אחד, כתוב שאנחנו אמורים להיות מודרכים רק על ידי מה שאנחנו רואים, אך מצד שני, חייבים להתנתק מהמושגים הגשמיים הרגילים של "גוף" ו"נשמה". כיצד לשלב את זה?
תשובה: אני רואה את העולם הגשמי שבו אני עכשיו נמצא. אותו לומדים באוניברסיטאות, ולא בשיעורי חכמת הקבלה. ואילו אנחנו לומדים משהו שנמצא מעל זה, שהיא המציאות הרוחנית. היא לא נמצאת מול עיניי, אני עוד אמור לרכוש "ראייה" חדשה על מנת לראות אותה. עבור זה נחוצות כבר לא עיניים גשמיות, אלא עיניים "רוחניות".
המקובלים מסבירים, שבדומה לגוף הגשמי ישנו גוף רוחני, והוא ההשפעה. החיים בתוכו הוא האור שממלא אותו. בעצם הגוף הרוחני הוא "אור חוזר" ולפי המידה שלו אנחנו מרגישים את הגוף הזה.
לפי רמת ה"אור חוזר" אני נמשך להשפעה לזולת. והשפעת הזולת היא הנשמה שלי. בדיוק שם היא נמצאת, באחרים, ולא בתוך הבשר שחי ומת. אנחנו צריכים את הבשר רק לתקופה שבה אני חייב לבטל את הרצון לקבל שלי. ולאחר מכן הצורך בגוף נעלם. כאשר אני מקבל את המדרגה הרוחנית הראשונה, אני מבין שהיא לא קשורה לגוף. פשוט יצרו לי כאלה תנאים שבהם הייתי מסוגל להתקיים לפני הגילוי. המצב הזה הכרחי כדי להיכנס לעולם הרוחני, ל"שטח" שבו אני מממש את התנאים המוקדמים.
כאילו שאני עומד בפני הדלת ואומרים לי: "אפשר להיכנס רק עם כרטיס. אין לך כרטיס? אז לך תעבוד, תקנה כרטיס ואז תיכנס". והנה אני עובד בעולם הזה כדי לקנות כרטיס כניסה למציאות הרוחנית. לפיכך אנחנו מדברים בשיעורים על מה שקורה מאחורי הדלת.
שאלה: אז במה אנחנו שונים מהפילוסופים שכביכול מדברים על אותו הדבר?
תשובה: קודם כל, אנחנו צודקים בכך שלא רוצים לשקוע בדמיון כמוהם. אנחנו מבינים שאת נושא הדיון צריכים להרגיש ולראות בוודאות. זוהי גישה בריאה, שבכל מצב תשמור מפני הטעויות ותציב גבולות מדעיים ברורים.
הפילוסופים טועים דווקא בכך שמדברים על דברים שאינם מרגישים אותם, על משהו שנמצא מעבר לטווח התפיסה שלהם ונטול כל בסיס ממשי. והם מרוצים מהמצב הזה מפני שקודם כל בינתיים משלמים על זה, ודבר שני, הם איכשהו רוצים להשתייך ל"רוחניות".
כעיקרון, האדם נמשך ל"תשתית רוחנית" מסוימת, אמנם ללא עבודה על עצמו. זאת הסיבה שהפילוסופים כל כך שנואים על המקובלים. בכל אחד מאיתנו טמון פילוסוף, כי גם אנחנו הרי רוצים להיכנס לרוחניות ללא מאמץ ואוהבים להעלות תיאוריות חסרות כל בסיס.
ויחד עם זאת חייבים להסביר את הכול: "אף על פי שלפעמים בא לי להתפלסף, זהו האגו שלי בלבד". האמת היא, שאין ביכולתנו לדון בצורה אמיתית על העולם הרוחני לפני שנהיה בהשגה. כתוב על זה: "מה שלא נשיג, לא נדעהו בשם ומילה".
אנחנו דוחים את הגישה הפילוסופית ושונאים את הפילוסופים שבנו, אף על פי שאי אפשר בלי זה, כי הרי כל אדם כולל בתוכו את כל העולם. ולכן אנחנו מדברים רק על מה שקורה בליבנו.
מתוך השיעור על "הקדמה לספר הזוהר", 12.01.2014
ידיעות קודמות בנושא:
בלי עיקובים נוספים
להתפלסף בעורמה
הנשמה היא מה שנתתי
