קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: מה שאני לא עושה, אני מרגיש קיר ביני לבין החברים, אבל אין לי לא כוחות ולא רצונות להרוס אותו. אנחנו לא מצליחים להתחבר בזמן הלימוד, מפני שחסר קשר עם המורה.
תשובתי: לא חשוב, אתה בכל זאת חייב לפעול. או שאתה רוצה יותר ייסורים? אם ילחצו עליך חזק, אז אתה תרגיש שרק החברים יכולים להציל אותך. אתה מייד תרוץ אליהם, תשבור את הקיר הרגשי הפנימי הזה שמפריד אותך מהם, תרצה לגמרי להתחבר איתם, לפחות מהסיבה שאתה רוצה להיפטר מהבעיות שלך, מהכאב, מהפחד ומהדאגה, ממשהו שפשוט משגע אותך.
אז אתה רוצה כאלה ייסורים?! אתה מרגיש, שאם הם לא יהיו אתה אף פעם לא תוכל לנתץ את הקיר בינך לבין החברים? אל תשמיץ את עצמך. עדיף שתפעל.
והאחרים צריכים לעזור לו להרגיש מה זה חבר. מצד אחד, צריך להראות אהבה גדולה מאוד ביניהם. תדגימו לו שהוא לא איתכם בזה, כדי שתופיע בו קינאה עזה: "מה קורה איתי? למה אני לא עם כולם?". מצד שני, תראו לו איזה ריחוק מסוים, זלזול, שהוא כביכול "לא איתכם", כדי שתופיע בו איזו דחייה. תתחילו קצת לנער אותו.
שאלה: בקבוצה שלנו קיימת איזו צניעות מיוחדת…
תגובתי: זו לא צניעות! זו עצלות! במה מתבטאת הצניעות, אם אני לא עוזר לחבר שלי?
אני צריך לעורר, להציק, להקניט אותו, אבל בגבולות מסוימים, במיומנות. אחרת, איך אני אעזור לו?! אצל הרב"ש נאמר, שאנחנו צריכים להראות זה לזה חשיבות המטרה. ואני מראה שהמטרה עבורי זה הכול, אין שום דבר אחר! מה עוד יש בחיים? מה עוד יש בעולם?
יחד עם זה, בהביטו עליי, הוא קודם כל יתחיל לקנא בי. שנית, יכול להיות שבמשהו הוא ישנא אותי (תלוי באיזו דרגת תיקון הוא נמצא), ויכול להיות, שהוא יודה לי על זה שהראיתי לו את זה. בכל מקרה, בזה אני מוציא אותו מהמצב של האדישות. וכך אנחנו פועלים הלאה.
מתוך שיעור בנושא "קבוצה והפצה", 21.10.2013
ידיעות קודמות בנושא:
משתתף פאסיבי, זה לא חבר
הקבוצה זה הבית שלי, המשפחה שלי
מה אם נפלתי מתוך המעגל?
