השְׂאור המובחר ביותר

בעל הסולם, אגרת מ"ז: "לכן פנו לכם מכל העסקים המדומים, ותנו לב לחשוב מחשבות ולהמציא המצאות נכונות לקשר לבכם בלב אחד ממש…"

הכול מתחיל מבריאת הרצון לקבל. האור ברא ומפתח אותו מן היסוד שהוא "יש מאין", כלומר, הפוך מהאור. דווקא בתוך ההופכיות הזאת הרצון מתפתח יותר ויותר, רוכש מהאור כמות ואיכות, הבחנות, צורות…

הרצון רוכש את הכול מהאור, עד שהוא מתלבש בו עד כדי כך, שנשאר רק דבר אחד – להיות דומה לאור. כך נגמרת הופכיות הצורה והרצון מתחיל להיות דומה לאור.

לשם כך הרצון מתחיל לרכוש צורות של השפעה, לא כדי סתם לחדור אל תוך האור, אלא להידבק בו. כי התחתון שואף להידבק לעליון, הוא לא רוצה לקבל ממנו את האור, אלא הוא רוצה להיות בתוכו, בתוך ההתכללות, בתוך ההתערבבות עימו, בחיבור פנימי כזה לא נשאר שום הבדל ואין שום אפשרות להבדיל ביניהם, עד כדי כך הם משולבים.

וכאן אנחנו כבר מגיעים לא רק לתכונה שעימה הרצון נולד והתפתח בהופכיות מהאור, כ"יש מאין", אלא עכשיו הוא רוצה לחזור ל"יש מיש". מ"אין" ל"יש".

בדרך הזאת עוברות דרגות ההרגשה, ההשגה, החיבוק, הדבקות, כל מה שהנברא משיג בעצמו. בלתי אפשרי שהבורא יביא אותו לפתרון המוכן, משום שכאן נחוצה העבודה מצד התחתון, מצד הרצון לקבל. זה התהליך שאנחנו עוברים.

אנחנו מתחילים אותו כבעלי חיים, ואחר כך במשך האבולוציה ההדרגתית אנחנו רוכשים לאט לאט את תכונת ה"אדם". היא מתחילה להתפתח כאשר היצורים שהתפתחו מדרגת החיות ופעלו בצורה אינסטינקטיבית, מתחילים להתעלות מעל הטבע שלהם לצורות ההתפתחות החדשות שלהם, ועכשיו ההתפתחות כבר קבוצתית, חברתית. במקום התנהגות של "קופים" פרימיטיביים, במקום התקרבות או התרחקות כמו יתר החיות, הם עוברים לקירוב והתרחקות לפי הכדאיות, לפי אמות מידה חברתיות. ובמשך הזמן הם מגלים את כל מידת הריחוק ביניהם ובזכות זה הם מסוגלים להבין מה מבדיל אותם מהבורא.

כך הם מגיעים לשבירת בבל, ששם, עם אחד התפרק והאנשים התחילו לשנוא זה את זה מבלי להבין כיצד זה קרה. פשוט אלה הם חוקי התפתחות האדם מתוך היצורים שקודם היו דומים לו לפי צורתם אך לא לפי התפתחותם הפנימית.

מכאן עלינו להבין את הגישה של תפיסת המציאות שעליה מספר בעל הסולם במאמרו "מבוא לספר הזוהר". למעשה, הכול מצטייר בתוכנו. אנחנו תופסים ומרגישים את המציאות. היא מתארגנת, נבנית בתוכנו, היא משתקפת בתוך כלי הקליטה שלנו והמוח שלנו מקנה לה ציור של התמונה הנוכחית כסכום של התרגשויות והתפתחות שלנו.

למעשה, מחוץ לנו קיים רק "האור העליון" שממלא את כל המציאות. ובעזרת החושים שלנו שהם מנוגדים מהאור בדרגות דומם, צומח וחי, אנחנו "מציירים" בתוך המוח שלנו את המציאות הנוכחית שכוללת בתוכה את ההתרשמויות מהרצונות שלנו בדרגות דומם, צומח, חי ומדבר. כך ארבע דרגות ההתפתחות משרטטות, מציירות בנו את המציאות על רקע האור.

כתוצאה מכך האדם רואה לפניו עולם גדול, שצריך לפעול בו ולהתייחס אליו. המקובלים מסבירים שיש להתייחס אליו כאילו הוא חלק ממך. אולם למעשה, כל זה נמצא בך וצריך להתרגל לגישה כזאת. זה לא דורש ממך פעולות מיוחדות, להיפך, עליך להתנהג בהתאם למצב הנוכחי. זאת בעיית ההתנהגות שלנו, ההתארגנות שלנו כלפי תפיסת המציאות האמיתית. כי יחד עם זאת עליך כל הזמן "לזכור" את התמונה האמיתית, במידה שאתה מסוגל לדמיין אותה.

בחכמת הקבלה הגישה הזאת מוגדרת על ידי שני עקרונות: "אם אין אני לי מי לי" ו"אין עוד מלבדו". שתי הגישות הללו מנוגדות זו מזו, הן "מכבות" זו את זו, אבל אם אני רוצה להתקרב לאמת, עליי לבנות בהדרגה את היחס הנכון בעזרת העבודה בקבוצה, דווקא בה ולא בעולם בחוץ שנראה לי מנותק מה"מרחב הרוחני". עליי לבנות יחס נכון בעזרת הלימודים ובעזרת אמצעים אחרים ולתאר לעצמי את שני הקטבים קיימים ביחד במציאות. כך אנחנו מתקדמים.

בסופו של דבר, מתוך כל התכונות השונות שמאפשרות לי לראות עולם גדול בתוך המוח שלי, אפשר להדגיש את החלק המיוחד העיקרי שמצייר לי את הקבוצה ואת החברים. דווקא התכונות הללו יכולות להתאחד, להתחבר ולהצטרף ביחד, קודם בתוך המוח והרגש שלי ולהקנות לי צורות וקווי מתאר כלשהם, דמות כלשהי של הכלי הנכון, של הרצון שלי.

אף שהוא מורכב מהמון חלקים נפרדים, הנבדלים בכיווניהם, ואף על פי שמסיבות שונות לפי התוכנית העליונה אני מרגיש הפרעות שונות וריחוק בינינו, בעיות שצפות לפתע, עליי בכל זאת לזכור שהקבוצה שאני מייצג היא התכונות שלי הקרובות ביותר זו לזו.

אם אני משתדל לקרב ביניהן בתוכי, על ידי הפעולות החיצוניות ומבחוץ על ידי הפעולות בתוכי, אז על ידי זה בהחלט אני אוכל לגרום לחיבור ביניהם. מספיק ששתיים מביניהן תתחברנה יחד, אז בתוך החיבור הזה אני כבר ארגיש תכונה חדשה, הממוצע בין האגו והכוח המחבר.

כך נבנה הכלי החדש, בין שני ההפכים שאני חיברתי בכל זאת בעזרת קשר מעליהם. אני חיברתי ביניהם כשברצוני להיות מעליהם דומה לכוח העליון, לבורא. וכך אני משיג אותו, משיג אותו ב"חלק" המשותף, בתוך התכונה המשותפת שאני רכשתי בין שני החלקים הנפרדים.

מתוך גישה כזו לתפיסת המציאות, לעבודה שלנו ולמימושה, אנחנו רואים שלא קיים העולם הזה ואין העולם הבא, אין עולמות עליונים, אין שום דבר חוץ ממה שקורה בין החלקים המפורדים, המפוזרים שהתרחקו זה מזה. 613 החלקים האלה קיימים בתוך המוח והלב שלי. ואם אני מחבר אותם, אז אני מגיע למבנה ה"אדם" ואם לא, אז אני נשאר כמו קודם. כל המציאות היא העתקה ממני. ההעתקה הזאת פועלת ולוחצת עליי כדי שאני אתקן את תפיסתי.

לכן, לא משנה מה קורה ברוחניות, זה קורה רק בין חברי הקבוצה. כל מה שמתגלה בתוך התכונה הרוחנית, מתגלה כמערכת הקשר בינינו. אין מקום אחר לרוחניות, אין מציאות אחרת, חוץ מרגשות, הבנות, חוץ ממידת הפירוד והחיבור בין החברים. זהו המצב הרוחני של הקבוצה לטוב או לרע.

נאמר "ואהבת לרעך כמוך, כלל גדול בתורה". כי זהו ה"כלי", ה"מקום" שבתוכו אני מקבל את הכול, מקבל את האור שמתקן וממלא אותי.

ורק אחרי שאני מארגן קבוצה, אני מתחיל לחשוב על החיצוניות, על איך לחבר את יתר החלקי הרצון. כי בסופו של דבר, עליי להגיע לכלי המתוקן השלם. ולכן, אני מתחיל לדאוג לא רק לאותם הרצונות שהאור העליון קירב אותי אליהם כדי לבנות מהם קבוצה, אלא גם לחלק החיצוני הגדול והרחב של הרצונות שבהם אני רואה את העולם העצום, את היקום, את הטבע הדומם, הצומח, החי והמדבר, האנושות…

גם איתם עליי לסדר את היחסים שלי כמו עם הקבוצה, רק בהדרגה, לפי מידת קירבתם אליי, עם מי יותר קל לי לעבוד נכון לעכשיו, עם נכשלים או עם שכבות אוכלוסייה שכבר מעוניינות בכך. כך התהליך מתקדם, ככל שאני מחבר שכבות חדשות לקבוצה, ל"גרעין" ההתחלתי המתוקן שבו אני מרגיש את העולם הרוחני.

כפי שכותב בעל הסולם בתחילת "ההקדמה לתלמוד עשר הספירות", שהבורא מביא את האדם לגורל הטוב ואומר "קח לך". הוא מסביר לנו בהמשך במאמרו "מתן תורה" ו"ערבות" וגם באגרות ובמאמרים אחרים, שכל הבחירה החופשית שלנו היא בחיזוק היחס שלנו כלפי הקבוצה, כלפי הסביבה, כלפי אותו המקום היחיד שרק בו אני מגלה את המצב האמיתי שלי, דבקות עם הבורא.

גם עכשיו אני נמצא בדבקות עימו, אבל ברגש ובשכל שלי, בתוך הכלים (הרצונות) שלי, החושים שלי, בהבנה, נדמה לי שאני מנותק ממנו. הבורא נותן לנו את הרגשת הנתק הזאת, את ההבנה הראשונית שנקראת ה"נקודה שבלב". ומתוך ההרגשה הזאת עליי לגלות את הדבקות עימו בין החברים, כלומר, בין הכלים שניתנו לי כמתנה מלמעלה, לבנות אותם בצורה שהם מוכנים מסביב לרעיון של השגת הבורא.

הוא מסדר אותם מלכתחילה עבורנו כמו "שמרים", כמו "שאור" שמוסיפים לחלב, ליין או לבצק. צריך לבוא משהו מלמעלה, כדי שהקבוצה "תתסוס" ותתארגן איכשהו כדי להתחיל לעבוד. ואחר כך אנחנו משלמים על כך, אחרת אנחנו לא נשיג את עוצמת ההשגה השלמה.

לכן, חשוב להבין שאת הקבוצה אנחנו קיבלנו מלמעלה. היא לא תיעלם לשום מקום. בתוך הרצונות, בתוך הנשמות הללו אנחנו נגלה את הכוח העליון, את הבורא שמאיר בינינו במידה שאנחנו נמשכים זה לזה. דווקא שם אנחנו רואים את ההרגשה הזאת, את החום המתפשט בינינו. ושם אנחנו נגלה לפתע "שותפים" חדשים, את הרצונות המתוקנים מראש. הם יתגלו כמקובלים גדולים מהדורות הקודמים שעומדים ופועלים ביחסים בינינו.

הכול מתגלה בקשר בין החברים. אסור לתאר לעצמנו שום "מקום" אחר ששם יכול לקרות משהו רוחני.

וגם הכול תלוי במה שקורה בין החברים. כי אם הקבוצה כבר קיימת ומאורגנת, אז כל הסביבה שלנו היא גלים חיוביים או שליליים שנובעים ממנה. בכל העולם, בכל המציאות שום דבר לא קורה חוץ מזה. לכן, אומרים שעיני הבורא מופנות כלפי היחס בינינו. הוא מצפה להתגלות בתוך מערכת היחסים הנכונה בינינו.

מתוך שיעור על פי אגרת 47 של בעל הסולם, 14.10.2013

ידיעות קודמות בנושא:
לצרף את כל העולם לבורא
שני תנאים שקבעו את הכול
לקפוץ מעל התהום