קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
1) במחשבה אחת נאצלה ונבראה כל המציאות הזו, עליונים ותחתונים יחד, עד ככלות הכל בגמר התיקון. אשר אותה המחשבה היחידה, היא הפועלת את הכל, והיא עצם כל הפעולות, והיא מקבלת התכלית, והיא מהותה של היגיעה, והיא עצמה מציאות כל השלימות והשכר המקווה.
בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות, חלק א, הסתכלות פנימית, פרק א'
2) תכף בהמחשבה לברוא את הנשמות, היתה מחשבתו ית' גומרת הכול, כי אינו צריך לכלי מעשה כמונו. ותיכף יצאו ונתהוו כל הנשמות וכל העולמות, העתידים להבראות, מלאים בכל הטוב והעונג והרוך, שחשב בַּעַדַן, עם כל תכלית שלמותן הסופית, שהנשמות עתידות לקבל, בגמר התיקון. דהיינו, אחר שהרצון לקבל שבנשמות, כבר קבל כל תיקונו בשלמות, ונתהפך להיות השפעה טהורה, בהשוואת הצורה הגמורה אל המאציל ית'. והוא מטעם, כי בנצחיותו ית', העבר והעתיד וההווה, משמשים כאחד. והעתיד משמש לו כהוה. ואין עניין מחוסר זמן, נוהג בו ית'. ומטעם זה, לא היה כלל עניין הרצון לקבל המקולקל, בצורה דפרודא [של פירוד], בא"ס ב"ה. אלא להיפך, שאותה השוואת הצורה, העתידה להיגלות בגמר התיקון, הופיעה תיכף בנצחיותו ית'. ועל סוד הזה אמרו חז"ל (בפרקי דר"א): קודם שנברא העולם, היה הוא ושמו אחד, כי הצורה דפרודא, שברצון לקבל, לא נתגלתה כלל במציאות הנשמות, שיצאו במחשבת הבריאה, אלא הן היו דבוקות בו, בהשוואת הצורה, בסוד "הוא ושמו אחד".
בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר, אות י"ג
3) הכתוב בכל מקום שיתאר השם יתברך שהוא ראשון – יתארהו שהוא אחרון. לרמוז שיש תואר אחד מורה על שניהם, והוא: שאין לו התלות בזמן. אמר ישעיהו "כה אמר ה' מלך ישראל וגואלו ה' צבאות אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים" – רצה לומר: אין בכל הנמצאים מי שיתואר בשהוא ראשון והוא אחרון זולתי, כי כל הנמצאים מבלעדי, יקדם להם או יתאחר להם הזמן, ולזה הם אפשרי המציאות. אבל
אני אחר שאין לי התלות בזמן, אינני אפשר המציאות, אבל מחויב המציאות. ולזה סיים: "ומבלעדי אין אלהים" – כלומר: אין בכל הנמצאים מי שיהיה מחויב המציאות, רוצה לומר: יכול על הכול, זולתי, כי אין בהם מי שייפול עליו שם ראשון ואחרון – מבלעדי. ובעבור כן יתבאר כי אני לבדי האלוהים, רוצה לומר: מחויב המציאות.
ר' יוסף אלבו, ספר העיקרים, מאמר ב', פרק י"ח
4) מצות יחוד השם, להאמין ולידע שהשם יתברך הוא אדון הכל, בורא כל, אחד יחיד ומיוחד.
…להאמין ולידע בידיעה ודאית, שהשם יתברך שהוא הפועל להמציאות, מנאצל הראשון עד שילשול קטן שבים, הוא אדון הכל, בורא כל, אחד יחיד ומיוחד, בלי שום שיתוף חלילה וחלילה, יחיד ומיוחד, שנאמר "שמע ישראל הוי"ה אלה"ינו הוי"ה אחד", אחד מפשטי המצוה ושרשיה, הכל אחד, שצריך לידע שיש שַם מצוי ראשון דלית אתר פנוי מניה, והוא אחד יחיד ומיוחד, לית מחשבה תפיסא ביה כלל. ואין שם לא ציור ולא תמונה ולא גוף ולא שום תפיסה בגודל אורו וקודשתו וחכמתו ובינתו ודעתו ושכלו העמוקה עד אין סוף, ואין לו שני לו חלילה, "אני ראשון ואחרון ומבלעדי אין אלק"ים". לא קָדמו ולא אִחרו שום דבר, שהוא ראשון והוא אחרון והוא נמצא תמיד – היה הוה ויהיה, משגיח על כל מעשה בני אדם. ואלופו של עולם הוא בכל תנועה ותנועה, וצריך לקבל על עצמו למסור נפשו על אמונה זאת, אמונת אמת, שהשם יתברך הוא אחד ברוך הוא וברוך שמו. שורש מצוה זאת(מצות יחוד ה'), כל ספר הזוהר והתיקונים וספרי מרן וכל ספרי המקובלים נתיסדו על סוד מצווה זאת.
ר' איזיק יחיאל ספרין מקומרנה, ספר "עצי עדן"
5) "אחור וקדם צרתני", פירושו בגילוי והסתר פנים של השי"ת, כי באמת "מלכותו בכל משלה" והכל ישוב לשורשו, כי "לית אתר פנוי מיניה [אין מקום פנוי ממנו]", אלא ההבדל הוא, ב"הוה" ו"יהיה", כי הזוכה לחבר ב' העולמות, הוא מגלה ב"הוה" מלבושו ב"ה, שכל הנעשה הוא לבוש לגילוי שכינה. וזה בחינת "הוה", דהיינו, גם עתה יוצא בלבוש מלכות ומראה בעליל לעין כל, ש"אין הרוכב טפל לסוס" ח"ו, אלא אף שלמראית עין נראה שהסוס מוביל את רכבו, אבל האמת היא, שאין הסוס מתעורר כלל בשום תנועה, זולת להרגש מתג ורסן של רוכבו, זה נקרא בנין קומת השכינה, וכו'. וזה נקרא בחינת "פנים בפנים".
אבל האדם שלא זכה עדיין להקדיש כל תנועותיו בלתי לה' לבדו, ואין הסוס משתוה בתנועותיו למתג ורסן של רוכבו, אלא בהיפך כביכול, ומשליט השפחה על גבירתה וכו', זה נקרא בחינת "אחור", פירוש, שאל תדמה בדעתך שאתה מתרחק מהקדושה חלילה וחס, כי "והעולה על רוחכם היו לא תהיה", כה אמר ה': "אם לא ביד חזקה" וכו'. כי לא ידח ממנו נדח, וכל הגלגל מתגלגל לבא אל הקדושה לשורשו, ואם כן אף על פי שנראה שהסוס מוביל את הרוכב כחפצו הנבזה כביכול, אבל האמת אינו כן, אלא הרוכב מוביל את הסוס לחפצו. אך אינו מתגלה עתה ב"הוה", זולת ב"יהיה" והבן. נמצא, כי בבחינה זו הוא ג"כ חיבור, אלא "אחור באחור", ז"א שלא ברצון הלובש ושלא ברצון המלביש והבן. והעושים רצונו, דהיינו, המגלים בעצמם לבושי מלכות ב"הוה", מחוברים בבחינת "פנים בפנים", ברצון טוב של הלובש וברצון טוב של המלביש והבן, כי דוקא בחינה זו היא רצונו ית'. וזה פירוש "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה" וכו'. כי בין כך ובין כך תעבוד, אלא החילוק הוא כי זה "במצור ובמצוק", דהיינו שלא ברצון, וזה "מרב כל" דהיינו ברצון.
בעל הסולם, מאמר "אחור וקדם צרתני"
6) הנה ידוע ש"מלא כל הארץ כבודו", וכך צריך כל אדם להאמין, כמו שכתוב: "את השמים ואת הארץ אני מלא". אלא שהקב"ה עשה את ההסתרה שלא יכולים לראות את זה מטעם כדי שיהיה מקום בחירה, ואז יש מקום אמונה – להאמין שהקב"ה "ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין". ולאחר שהאדם עוסק בתורה ומצוות ומקיים את מצות הבחירה, אז מגלה הקב"ה את עצמו לאדם ואז רואה שהקב"ה הוא השולט על העולם.
נמצא, שאז עושה האדם את המלך שישלוט עליו, זאת אומרת שהאדם מרגיש את הקב"ה שהוא השולט על כל העולם, וזה נקרא שהאדם עושה את ה' למלך עליו. כי כל זמן שהאדם לא בא לידי הרגשה כזאת, נמצא שמלכותו של ה' היא בהסתרה. וזה שאנו אומרים: "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", היינו שיתגלה כבוד מלכותו עלינו. וזה כל התיקון שמוטל עלינו לעשות בעולם הזה, ועל ידי זה ממשיכים כל טוב בעולם, שכל ההשפעות שלמעלה נמשכות בזה שעוסקין בתורה ומצוות בכוונה להמשיך מלכותו יתברך עלינו.
כתבי הרב"ש, כרך ב', אגרת ע"ו
7) הכל מאמינים בהשגחה פרטית, אבל אינם דבקים בה כלל. הטעם הוא, כי איך אפשר ליחס מחשבה זרה ומטונפת לבורא ית', שהוא תכלית הטוב והמטיב. אלא רק לעובדי ה' אמיתיים, נפתח להם בתחילה ידיעה בהשגחה פרטית, שהוא היה המסבב כל הסבות שקדמו לזה, מהטובות והרעות יחד, ואז המה דבוקים בהשגחה פרטית, כי כל המחובר לטהור-טהור. וכיון שנתיחד המשגיח על השגחתו, אין ניכר כלל חילוק בין רע לטוב, וכולם אהובים וכולם ברורים, כי כולם נושאי כלי ה' מוכנים לפאר גילוי יחודו ית', וזה נודע בחוש, ובערך הזה יש להם ידיעה בסוף, שכל הפעולות והמחשבות, הן הטובות והן הרעות המה נושאי כלי ה', והוא הכין אותם ומפיו יצאו, וזה יוודע לעין כל בגמר התיקון. אבל ביני לביני היא גלות ארוכה ומאוימה, ועיקר הצרה היא, שכאשר רואה איזה גילוי פעולה שלא כשורה, נופל ממדרגתו (ונאחז בשקר מפורסם ושוכח שהוא כגרזן ביד החוצב בו) כי חושב את עצמו לבעל הפעולה הזו, ושוכח במסבב כל הסבות שהכל ממנו, ואין שום פועל אחר בעולם זולתו. וזהו הלימוד הגם שעמד בה בבחינת ידיעה מתחילה, מכל מקום בעת הצורך, לא ישלוט בידיעתו ליחד הכל למסבב, ביחוד, שהוא מכריע לכף זכות.
בעל הסולם, אגרת א'
8) כותב האר"י הקדוש (תע"ס חלק י"ג, דף א – שס"ז, אות קנ"ב) "שיש ענין שערות, המכסה על האור, שלא יהנו מהאור כל עוד שאינם ראויים, שיכולים לפגום". והענין, שאנו צריכים להאמין, שהבורא נותן לנו רצון וחשק לעשות מעשים טובים. וכל עוד שהאדם אינו ראוי, אסור להרגיש, שהבורא מחייב אותו לעשות מעשים טובים. לכן הבורא מסתיר עצמו בלבוש, שהלבוש הזה נקרא "שלא לשמה".
… כלומר, זה הוא לא כמו שהאדם חושב, שעושה הכל עבור השלא לשמה, אלא הוא עושה הכל, מטעם שהבורא צוה אותו. רק שעדיין אין לו הזכיה, שיוכל להרגיש, שהבורא הוא הוא המצוה. לכן האדם חושב, שהשלא לשמה הוא המצוה. לכן אין המעשה כל כך חשוב בעיניו. אולם, אם הוא יאמין, ש"אין עוד מלבדו", נמצא, שבאמת הוא מקיים מצות הבורא. והאדם צריך להחשיב את המעשה, שעשה בשלא לשמה. כי מה שהאדם מצייר לעצמו, שהוא מקיים רק מעשה דשלא לשמה, זה רק מטעם, שעוד אין לו הזכיה, שירגיש שהוא מקיים מצות המלך, והוא משמש את המלך. לכן אם הוא יאמין, שהשלא לשמה הוא באמת, שהבורא בעצמו הוא המחייבו לעסוק בתו"מ, נמצא, שיכול לתת תודה רבה לה', על מה שהבורא התלבש בלבוש של שלא לשמה. ומזה האדם יכול להעריך את החשיבות של תו"מ, אפילו שלא לשמה. וזהו על דרך שאמרו חז"ל "נפרעין ממנו מדעתו", היינו לשמה, "ושלא מדעתו", היינו שלא לשמה.
וזה הוא מה שכתוב, שהשערות, היינו השלא לשמה, מכסה על האור, שלא יזונו מן האור, כל זמן שאינם ראויים לזה. היינו, שהשערות הם לבוש, שמתחת הלבוש הזה עומד האור ומאיר. ובינתים האור מכוסה.
כתבי הרב"ש, כרך ב', מאמר "מהו שתורה נקראת קו אמצעי, בעבודה"
9) כשהאדם מישב א"ע ומרגיש מצבו הדל, ונתעורר לשוב אל ה', ושופך תפילותיו בגעגועים גדולים להדבק בה', הריהו חושב כל התפילות האלה, וכל ההתעוררות הזו, לכוח עצמו, ונמצא יושב ומצפה לישועת ה' קטנה או גדולה, ובהאריך הענן ואינו רואה שום הסברת פנים ביותר מן השי"ת. נמצא ח"ו נופל ליאוש, כי לא יחפוץ בו ה', היות שאחר מספר גדול של הגעגועים האלו, לא פנה אליו ולא כלום ח"ו.
וע"כ אומר הכתוב: "דרשו ה' בהמצאו", כלומר, בשעה שהשי"ת ממציא את עצמו אליכם לדרישה, אז בהכרח שתדרשו אותו ג"כ, שדרך האיש להקדים, כלומר, שהשי"ת מקדים א"ע ליתן לכם לב לדרוש אותו. וכשתדע את זה בטח תתחזק מצדך כמה שתוכל לדרוש ביתר שאת וביתר תעצומות. כי המלך קורא אותך. וכה"א: "קראהו בהיותו קרוב", כלומר, בשעה שתקראו אל ה' שיקרב אתכם אליו ית', תדעו, שכבר קרוב הוא אליכם, דאי לאו הכי [שאם לא כך], ודאי שלא הייתם קוראים לו, וזה ג"כ שיעור הכתוב "טרם יקראו ואני אענה", דהיינו כנ"ל, כי אם אתם קוראים אליו ית', הלא כבר פנה אליכם, ליתן לכם ההתעוררות לקרוא אותו. "עוד הם מדברים ואני אשמע", כלומר, ששיעור השמיעה של הקב"ה, תלוי ממש בשיעור הגעגועים המתגלים בדיבורי התפילה; ובהרגיש האדם געגועים יתרים, ידע בשעת מעשה, שהשי"ת שומע אליו ביותר. ומובן מעצמו, שביודע את זה, נמצא מתחזק ביותר בשפיכת לבו, כי אין לך זכות גדולה מזו. אשר מלכו של עולם מטה אוזן קשבת אליו; ודומה בערך, למה שאמרו חז"ל: "הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים", כי בתאותו של השי"ת להאדם שיתקרב אצלו, נתעורר כח וגעגועים גדולים בהאדם לתאוב להשי"ת, כי "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם". ונמצא ממש שדיבורי התפילה ושמיעת התפילה, עולים ובאים בקנה אחד, עד שיתקבצו לשיעור השלם וקונה הכל וכו' וז"ע "רוח אמשיך ואייתי רוח" וכו'. ושים לבך בדברים האלו שהם יסודות הראשונים בדרכי השי"ת.
בעל הסולם, אגרת נ"ב
10) "אין קדוש כה'". שואל: אבל יותר גרוע מה' יש קדוש. "אין צור כאלוקינו". משמע שיש צור אחר, אלא שהוא גרוע מעט מה'. אלא, יש קדושים מלאכים ונשמות, וכולם מקבלים קדושה מה'. מה שאין כן "כי אין בלתך", אלא אתה תתן להם קדושה (זהר תזריע, דף י"ג, אות ל"ז). יש לשאול בעבודה מה מרמז לנו זה. אלא שהאדם צריך להאמין, איך כל התגברויות בעבודה והאם נתן יגיעה לזכות לקדוש, כמו שכתוב "קדושים תהיו, כי קדוש אני". אז האדם צריך לדעת, שכל עבודת האדם אינו מועיל כלום, אלא הכל מה'. כלומר, כל הקדושה שהאדם מרגיש שיש לו, בא לו מה'. וזה פירוש, אין קדושה, היינו שום קדושה בעולם, שיהיה יכולת באדם להשיג מכוחות עצמו, אלא הכל בא מה'. זה שכתוב, "אין קדוש כה', ואין צור כאלוקינו". ידוע, שענין כלים נקראים בשם אלקים, ואורות נקראים בשמות הוי"ה. וזה שכתוב, "אין צור", זה שהאדם רואה, שיש לו כלים דהשפעה. שנברא אצלו דבר חדש, שזה נקרא צור. היינו במקום שהיה לו כלים דקבלה, נצטיירו אצלו כלים דהשפעה. שאל יעלה בדעתו של אדם, שהוא עזר משהו לה', ובזה השיג כלים דהשפעה. אלא, הכל בא מלמעלה. כידוע מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, שלפני עבודה האדם צריך לומר, "אם אין אני לי מי לי", ואחר העבודה הוא צריך להאמין בהשגחה פרטית, דהיינו, שהכל עושה ה'. וזה שכתוב שם, ש"הקדוש ברוך הוא צר צורה בגו צורה". שיש לפרש, שבתוך צורת הכלים שהם קבלה, שם צר צורה של השפעה.
כתבי הרב"ש, כרך ג', מאמר "אין קדוש כה'"
11) האדם צריך להשתדל ללכת תמיד בדרך, שהוא דבוק בו יתברך. כלומר, שכל מחשבותיו יהיו בו ית'. היינו, אם אפילו שהוא נמצא במצב הכי גרוע, שאי אפשר להיות ירידה יותר גדולה מזו, אל יצא מרשותו ית', כלומר שיש רשות אחרת, שלא נותן לו להכנס להקדושה, שבידו להטיב או להרע. פירוש, שאל יחשוב שיש ענין כח של ס"א, שהיא לא נותנת לאדם לעשות מעשים טובים וללכת בדרכי ה', אלא הכל נעשה מצד ה'. וזהו כמ"ש הבעש"ט, שאמר, שמי שאומר שיש כח אחר בעולם, היינו קליפות, האדם הזה נמצא בבחינת "ועבדתם אלוהים אחרים". שלאו דוקא במחשבה של כפירה הוא עובר עבירה, אלא אם הוא חושב שיש עוד רשות וכח חוץ מה', הוא עובר עבירה. ולא עוד, אלא מי שאומר שיש לאדם רשות בפני עצמו, היינו, שאומר אתמול הוא בעצמו לא היה רוצה ללכת בדרכי ה', גם זה נקרא עובר עבירה של כפירה. כלומר, שאינו מאמין, שרק הבורא הוא מנהיג העולם.
בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר א' "אין עוד מלבדו"
12) הכתוב, ראו עתה כי אני אני הוא, חל על הקב"ה ושכינתו, ז"א ונוקבא שלו. אני, היא השכינה. הוא, הקב"ה, הנקרא וה"ו. שלעתיד בגמה"ת תאמר הנוקבא, ראו, כי אני וה"ו אחד. כמ"ש, והיה אור הלבנה כאור החמה, שהנוקבא שווה אל הז"א.
ואין אלקים עימדי. הכוונה על אלוהים אחרים, ס"ם ונחש. כי אז יתגלה, שס"ם ונחש לא הפרידו מעולם בין הקב"ה ושכינתו. כמ"ש, על פי שניים עדים יומת המת, שחל על ס"מ, שהוא מת מתחילתו, ולא היה אלא עבד למהר פְּדוּת נפשנו.
וזהו שכתוב, אני אמית ואחייה, שאני אמית בשכינתי מי שחייב, ואני אחייה בשכינתי מי שזכאי. שתתגלה השגחת ה' מלכתחילה בכל העולם כולו. ואז, כמ"ש, ייתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם. כלומר, להבדיל ממה שנדמה לנו ב-6000 שנים, שיש הנהגה, המתנגדת לקדושה, שהם ס"ם ונחש. כמ"ש, אשר שלט האדם באדם לרע לו. אבל אז יתגלה לעין כל, אני אמית בשכינתי ואחייה בשכינתי, ואין עוד מלבדו.
זוהר לעם, פרשת בראשית-א, מאמר "אני אני הוא", פסקה 175
