יראה, קטעים נבחרים מכתבי המקובלים

1) בראשית ברא אלקים. זו המצווה הראשונה לכולן, ומצווה זו נקראת יראת ה', הנקראת ראשית. כמ"ש, ראשית חכמה יראת ה'. וכתוב, יראת ה' ראשית דעת. משום שיראה נקרא ראשית. וזהו שער להיכנס אל האמונה. ועל מצווה זו מתקיים כל העולם.
למה כתוב שיראה היא ראשית אל החכמה, ושהיא ראשית אל הדעת? מפני שהיראה, היא ראשית לכל ספירה, שאי אפשר להשיג שום ספירה, זולת ע"י השגת היראה תחילה.
וע"כ אומר, שזהו שער להיכנס אל האמונה. כי אי אפשר להשיג אמונה שלמה, זולת מתוך יראת ה'. וכפי שיעור היראה, כן שיעור השראת האמונה. וע"כ, על מצווה זו מתקיים כל העולם. כי אין העולם מתקיים, אלא על תורה ומצוות, כמ"ש, אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמיים וארץ לא שמתי.
וכיוון שהיראה היא ראשית, ושער לכל מצווה, להיותה השער לאמונה, נמצא שעל היראה מתקיים כל העולם. כמ"ש, בראשית ברא אלקים את השמיים ואת הארץ. שעם היראה, הנקראת ראשית, שכל המצוות כלולות בה, ברא אלקים את השמיים ואת הארץ. ולולא היראה, לא היה בורא אלקים כלום.
ספר "זוהר לעם", הקדמת ספר הזוהר, מצוות התורה, המצווה הראשונה, סעיף 189

2) יש ג' אופנים ביראת ה', שרק אחד מהם נחשב ליראה אמיתית:
א. שמתיירא מהקב"ה ושומר מצוותיו, כדי שיחיו בניו, ויהיה נשמר מעונש גופו או ממונו. יראה מעונשים שבעוה"ז.
ב. שמתיירא גם מעונשים של גיהינום.
ואלו השתיים אינן יראה אמיתית, כי אינו מקיים היראה מטעם מצוות ה', אלא מטעם תועלת עצמו. ונמצא שתועלת עצמו היא השורש, והיראה היא ענף ומסובבת מתועלת עצמו.
ג. יראה, שהיא עיקר, שאדם יירא מפני אדונו, משום שהוא גדול ומושל בכל, העיקר והשורש של כל העולמות, והכול נחשב כאין לפניו. הוא גדול, משום שהוא השורש, שממנו מתפשטים כל העולמות, וגדלותו מתראה על מעשיו, והוא מושל בכל, משום שכל העולמות שברא, הן העליונים והן התחתונים, נחשבים לפניו כלא כלום, שאינם מוסיפים משהו על מהותו.
ונאמר, וישים חפצו באותו המקום, שנקרא יראה. שישים ליבו ותאוותיו באותו מקום, הנקרא יראה, שיהיה דבוק ביראת ה' ברצון ובחשק, המותאם והראוי למצוות המלך.
ספר "זוהר לעם", הקדמת ספר הזוהר, מצוות התורה, המצווה הראשונה, סעיף 191

3) מאמר חז"ל (ברכות, דף ו', ע"ב) על פסוק (קהלת, י"ב) "סוף דבר הכל נשמע, את אלקים ירא, ואת מצותיו שמור, כי זה כל האדם". ושואלת הגמרא: "מאי כי זה כל האדם. אמר רבי אלעזר, אמר הקב"ה, כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה, שפירושו, שכל העולם לא נברא אלא בשביל יראת ה'".
וצריכים להבין מה זה "יראת ה'", שמשמע, שזוהי הסיבה שבשבילה נברא העולם. וידוע מכל מאמרי חז"ל, שסיבת הבריאה היתה להטיב לנבראיו. היינו, שהקב"ה רצה להנות להנבראים, שירגישו את עצמם מאושרים בעולם. וכאן אמרו חז"ל על הפסוק "כי זה כל האדם", שסיבת הבריאה היא "יראת ה'".
אבל לפי מה שמבואר בספר "מתן תורה", שכתוב שם, שהסיבה, מה שהנבראים לא מקבלים את הטוב והעונג, אף על פי שזוהי סיבת הבריאה, הוא מטעם שינוי צורה בין הבורא להנבראים. שהבורא הוא המשפיע, והנבראים הם המקבלים. והיות שיש כלל, שהענפים מתדמים לשורשם, שמהם נולדו הענפים.
והיות שדברי קבלה אינו נוהג בהשורש שלנו, היינו שהבורא אינו חס ושלום בעל חסרון, שיצטרך לקבל משהו למלאות חסרונו. לכן כשהאדם צריך להיות מקבל, הוא מרגיש אי נעימות. לכן כל אדם מתבייש לאכול לחם חסד.
ולתקן את זה היה צריך לברוא העולם. ש"העולם" פירוש בחינת העלם, שהטוב והעונג מוכרח להיות נעלם. בשביל מה. התשובה היא, בשביל יראה. היינו, שהאדם יהיה לו יראה, לשמש עם הכלי קבלה שלו, הנקראת "אהבה עצמית".
שפירוש, שהאדם ימנע את עצמו מלקבל תענוג מטעם שהוא חושק להם, ושיהיה לו כח התגברות על התאוה, למה שהוא מתאוה.
אלא יקבל תענוגים, מה שיצמח מזה נחת רוח להבורא. שפירושו, שהנברא רוצה להשפיע להבורא. ויהיה לו יראה מה', היינו לקבל לתועלת עצמו. מטעם, שזה הקבלת התענוג, שהאדם מקבל לתועלת עצמו, מרחיקה אותו מלהדבק בהבורא.
אי לזאת, בזמן שהאדם עושה איזו מצוה ממצות ה', צריך לכוון, שהמצוה הזאת יביא לו מחשבות טהורות, שירצה להשפיע לה', בזה שמקיים את מצות ה'. כמו שאמרו חז"ל "רבי חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות". כתבי הרב"ש, כרך א', מאמר "מטרת החברה – א'"

4) יש אהבה עצמית, ויש אהבת ה'. ויש בחינה ממוצעת, שהיא אהבת הזולת, שעל ידי אהבת הזולת באים לידי אהבת ה'. וזה שאמר ר' עקיבא "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה".
וכמו שאמר הלל הזקן להגר, שאמר לו, "למדני כל התורה על רגל אחת. אמר לו, מה דסני עלך לחברך לא תעביד, ואידך זיל גמור". משום שעל ידי אהבת הזולת באים לידי אהבת ה'. ואז כל התורה וכל החכמה נתונים בלבו.
כמו שכתוב, אמר הקדוש ברוך הוא לישראל חייכם כל החכמה וכל התורה דבר קל הוא. כל מי שמתיירא אותי ועושה דברי תורה, כל החכמה וכל התורה בלבו. וענין יראה מבואר בהסולם, שהיא יראה שמא לא יוכל להשפיע לה', כי מדרך אהבה הוא שרוצה להשפיע לה'.
לכן למי שיש אהבת ה', אז הוא רוצה להשפיע, שזה נקרא דביקות, בבחינת "ולדבקה בו", שעל ידי זה הקדוש ברוך הוא מוסר לו תורה וחכמה. נמצא שלמד אותו על רגל אחת, היינו שעל ידי אהבת הזולת יגיע לדרגת אהבת ה', אז יזכה לתורה ולחכמה.
כתבי הרב"ש, כרך ג', מאמר "אהבה עצמית ואהבת ה'"

5) בכדי לזכות לאמונה, צריכים להקדים מקודם, יראה (הקדמת הזוהר דף קצ"א בהסולם ד"ה ביאור הדברים), כותב שם כי היראה היא מצוה כוללת כל המצות שבתורה, להיותה השער לאמונתו ית', שלפי התעוררות יראתו בהשגחתו ית', כן שורה בו האמונה, בהשגחתו ית'. ומסיים שם, והיראה הוא, שמפחד שמא ימעט בעשית נחת רוח ליוצרו, שפירושו שהיראה שהאדם צריך לפחד מה' אולי לא יוכל להשפיע נחת רוח לה' ולא שהיראה תהיה לתועלת עצמו. לפי הנ"ל יוצא כי השער לאמונה הוא יראה. אחרת אי אפשר להגיע לאמונה.
ובכדי להגיע ליראה, היינו שיהיה לו פחד אולי לא יוכל להשפיע נחת רוח ליוצרו, אז מקודם צריך שיהיה לו רצון וחשק להשפיע, ואח"כ אפשר לומר שיש מקום לפחד אולי לא יהיה לו אפשרות לקיים, את היראה. אבל בדרך כלל אדם מפחד אולי לא יעלה בידו לקיים בשלימות אהבה עצמית, ולא שידאג אולי אפשר לא יוכל, להשפיע להבורא.
ומאיזה חומר אדם יכול להגיע, ולהשיג תכונה חדשה, שהוא צריך להשפיע; וקבלה עצמית, הוא דבר פסול. הלא זה הוא נגד הטבע. והגם שאדם מקבל לפעמים איזה מחשבה ורצון, שצריכים לצאת מאהבה עצמית, שזה הגיע לו ע"י ששמע מפי סופרים וספרים, אבל זה הוא כח קטן מאד, שאינו מאיר לו תמיד את הדעה הזו, שיוכל להחשיב אותה, שישתמש עמה בתמידיות, ולומר שזהו כלל לכל המצות שבתורה.
אי לזאת יש עצה אחת, אם מתאספים כמה יחידים שיש להם הכח הקטן הזה, שכדאי לצאת מאהבה עצמית, אלא שאין להם כל הכח והחשיבות לדבר השפעה, שיוכלו להיות עצמאים בלי עזרה מבחוץ, וכל אלה היחידים מתבטלים כל אחד לשני.
כולם יש לכל הפחות בכח, את ענין של אהבת הבורא, אבל בפועל, לא יכולים לקיים את זה, אז על ידי זה שכל אחד נכנס בחברה ומתבטל את עצמו להחברה אז נעשה גוף אחד, שהגוף הזה מורכב, למשל מעשרה אנשים, הרי יש להגוף הזה כח, פי עשרה מכפי שהוא היה יחידי.
אבל בתנאי כשהם מתאספים, כל אחד יחשוב, שהוא בא עכשיו להמטרה לבטל את אהבה עצמית, היינו שלא יחשוב עתה איך למלאות את הרצון לקבל שלו, אלא יחשוב עכשיו עד כמה שאפשר רק על אהבת הזולת, רק על ידי זה הוא יכול לקבל רצון וצורך, שצריכים, לקבל תכונה חדשה שנקרא רצון להשפיע. ומאהבת חברים הוא יכול להגיע לאהבת הבורא, היינו שרוצה להשפיע להבורא נחת רוח.
נמצא שרק על ידי זה קבל צורך שמבין שענין להשפיע הוא דבר חשוב ונחוץ וזה הגיע לו ע"י אהבת חברים, ואז שייך לומר יראה היינו שמתירא אולי לא יוכל להשפיע נחת רוח להבורא שזה נקרא יראה.
נמצא שעיקר היסוד שעליו יכולים לבנות, את הבנין, דקדושה הוא הכלל של "ואהבת לרעך", שעל ידי זה יכולים לקבל צורך, שצריכים להשפיע נחת רוח להבורא, ואח"כ שייך ענין יראה, היינו שמתירא אולי לא יכול להשפיע נחת רוח להבורא, ואח"כ כשכבר יש לו השער, שנקרא יראה, אז הוא יכול לבוא לאמונה. כי האמונה הוא, הכלי להשראת השכינה.
כתבי הרב"ש, כרך א', מאמר "אהבת חברים"

6) בזמן שבא לאדם בחינת יראה, הוא צריך לידע, ש"אין עוד מלבדו" כתוב. ואפילו מעשי כשפים.
ואם הוא רואה, שהיראה מתגבר עליו, אזי הוא צריך לומר, שאין חס ושלום מקרה, אלא נתן לו השם ית' הזדמנות משמים. והוא צריך לעיון ולמוד, לאיזה מטרה שלחו לו את היראה הזו. מסתמא, הוא בכדי שיוכל להתגבר ולומר "אין עוד מלבדו".
ואפילו אחרי כל אלה, עדיין היראה והפחד לא הלך ממנו, אזי הוא צריך לקבל מזה דוגמא, ולומר: "באותו שיעור היראה צריך להיות בעבדות השם ית'". היינו, שהיראת שמים, שהוא לזכות, צריך להיות בזה האופן של יראה, שיש לו עכשיו. היינו, שהגוף מתפעל מהיראה הזו החיצוניות, כן ממש באותה הצורה של התפעלות הגוף, צריך להיות יראת שמים.
בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר קל"ח "ענין יראה ופחד שבא לפעמים להאדם"

7) "אין להקב"ה בבית גנזיו, אלא אוצר של יראת שמים בלבד" (ברכות ל"ג).
אמנם יש לפרש מהו יראה, שזהו הכלי, שמהכלי הזו עושים אוצר, ומכניסים לתוכו כל הדברים החשובים. אז זצ"ל אמר, יראה הוא כמ"ש אצל משה, שאמרו חז"ל "בשכר ויסתר משה פניו כי ירא מהביט, זכה לתמונת ה' יביט" (ברכות דף ז.). וענין יראה הוא, שמתירא מפני התענוג הגדול שיש שם, ולא יוכל לקבלו בעל מנת להשפיע. ובשכר זה, שהיה לו יראה, בזה עשה לעצמו כלי, שיוכל לקבל בתוכו השפע עליונה.
וזהו עבודתו של אדם, וחוץ מזה אנו מתיחסים הכל להבורא. מה שאין כן יראה, כי המשמעות של יראה הוא, שלא לקבל, ומה שהבורא נותן, הוא נותן רק לקבל, וזה ענין "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים".
ולהכלי הזו אנו צריכים, כי אחרת אנו נהיה נקראים שוטה, כמו שאמרו חז"ל, "איזהו שוטה המאבד מה שנותנים לו". שפירושו, כי הס"א יוציא מאתנו השפע, אם אין אנו יכולים לכוון בעמ"נ להשפיע, שאז זה הולך לכלי קבלה, שהוא הס"א והטומאה.
וזה ענין "ושמרתם את המצות". כי ענין שמירה הוא סוד יראה. והגם שטבע האור ששומר את עצמו, שפירושו שמטרם שרוצה לקבל את האור לכלי קבלה, האור מסתלק, מכל מקום, האדם בעצמו הוא צריך לעשות זה עד כמה שאפשר, כדברי חז"ל "תשמרו עצמכם מעט מלמטה, ואני אשמור אתכם הרבה מלמעלה".
ומה שאנו מיחסים את היראה לבני אדם, כמו שדרשו חז"ל "הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים", הוא משום שהכל הוא יכול לתת חוץ מיראה. כי מה שהקב"ה נותן, הוא מוסיף אהבה ולא יראה.
ובכדי לקנות את היראה הוא ע"י סגולת תורה ומצות. היינו, כשהאדם עוסק בתו"מ על הכוונה לזכות לעשות נחת רוח ליוצרו, הכוונה הזו, הרוכבת על מעשי המצות ולימוד התורה, מביאים את האדם לזכות לזה. אחרת האדם יכול להשאר, אף על פי שמקיים תו"מ בכל פרטיה ודקדוקיה, ומכל מקום הוא ישאר רק בדרגת דומם דקדושה.
ולפי זה יוצא, שהאדם צריך תמיד לזכור את הסיבה, המחייבו לעסוק בתו"מ. וזה ענין שדרשו חז"ל "שתהיה קדושתכם לשמי", שפירושו, שאני אהיה הגורם שלכם. שזה נקרא, שכל עבודתכם הוא בזה, שאתם רוצים להנות לי, היינו שכל מעשיכם יהיו בעמ"נ להשפיע.
כדברי חז"ל "כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה" (ברכות כ). שפירושו הוא, כל אלה, שעוסקים בשמירת תו"מ על הכוונה בכדי להגיע לזכירה, בסוד "בזכרי בו, איננו מניח לי לישון", נמצא, שעיקר השמירה הוא, בכדי לזכות לזכירה.
זאת אומרת, זה שרוצה לזכור את הבורא, זה הוא הגורם שמירת תו"מ. היות לפי זה, הסיבה והגורם, שצריך לשמור את התו"מ, הוא הבורא. היות בלי זה אין האדם יכול להתדבק בהבורא, מטעם ש"אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד", מסיבת שנוי צורה כידוע.
והסיבה, שהשכר ועונש אינו מגולה ורק צריכים להאמין בשכר ועונש, הוא מטעם, שהבורא רוצה, שכולם יעבדו בשבילו ולא לתועלת עצמם. שהוא בחינת שנוי צורה מהבורא. ואם השכר ועונש היה מגולה, אז האדם היה עובד מטעם אהבת עצמו. היינו, שהבורא יאהב אותו. או משנאת עצמו, היינו שהיה מפחד שהקב"ה ישנא אותו. נמצא, שכל הסיבה לעבודה הוא רק האדם, ולא הבורא. והקב"ה רוצה, שהוא יהיה הסיבה המחייבו.
ובהאמור יוצא, שיראה הוא דוקא בזמן, שהאדם מכיר את שפלותו, ואומר, שזה שהוא משמש להמלך, היינו שהוא רוצה להשפיע לו, לזכיה גדולה יחשב לו זה. ואין לו ערך מה שיוכל לומר, עד כמה שהשימוש הזה חשוב בעיניו. כפי הכלל, שבאדם חשוב מה שנותנין לו, נחשב כאילו קיבל ממנו, כידוע. ובטח לפי שופלותו של אדם, איך שהוא מרגיש בעצמו, בשיעור הזה הוא יכול להתחיל להעריך את גדלותו של ה', ויתעורר בו חשק לשמשו. מה שאין כן אם האדם בעל גאווה, אמר הקב"ה "אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד".
וזה ענין ששוטה, ורשע, וגס רוח הולכים ביחד. והטעם הוא, היות שאין לו יראה, שפירושו, שאין הוא יכול להשפיל עצמו לפני הבורא, ולומר, שלכבוד גדול יחשב לו זה, שהוא יכול לשמש אותו בלי שום תמורה, אז אין הוא יכול לקבל בחינת חכמה מה'. אז הוא נשאר שוטה. ומי שהוא שוטה, הוא רשע, כמו שדרשו חז"ל "אין האדם חוטא, אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות".
בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר ל"ח "יראת ה' הוא אוצרו"

8) שמחה נקרא בחינת אהבה, שהיא בחינת ישות. וזה דומה למי שבונה לו בית ולא עושה בקירות הבית שום חסרון. נמצא, שאין לו שום אפשרות להכנס להבית, כי אין מקום חלל בקירות הבית, שיהיה לו מקום להכנס להבית. ולכן צריכים לעשות מקום חלל, שעל ידי החלל הזה הוא יכנס להבית.
לכן, במקום שיש אהבה, צריכים לעסוק ביראה גם כן. כי יראה היא החלל. היינו, שיש לו לעורר את היראה, אולי לא יוכל לכוון בעמ"נ להשפיע. לכן, בזמן שיש שתיהם, אז יש שלימות. אחרת כל אחד רוצה לבטל את השני.
לכן צריכים להשתדל, ששניהם יהיה במקום אחד. וזה ענין, שצריכים אהבה ויראה. שאהבה נקרא ישות. מה שאין כן יראה נקראת חסרון וחלל. ורק שתיהם ביחד יש שלימות. וזה נקרא ב' רגלים. שדוקא שיש לו ב' רגלים, האדם יכול ללכת.
בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר י"א "ענין גילה ברעדה, בעבודה"

9) אמר רבי אלעזר, ודאי, היראה אינה צריכה להישכח בכל המצוות. כש"כ במצוות האהבה, צריכה היראה להתדבק בה. ואיך היא מתדבקת? כי האהבה היא טוב מצד אחד, בשעה שנותן לו עושר וטוב, אריכות ימים בנים ומזון. ואז צריכים לעורר היראה, ולירוא שלא יגרום החטא, ויתהפך עליו הגלגל. ועל זה כתוב, אשרי אדם מפחד תמיד, כי היראה כלולה באהבה.
וכך צריך לעורר היראה בצד האחר של דין קשה. כי כשרואה, שדין קשה שורה עליו, יעורר אז היראה, ויירא מפני אדונו כראוי ולא יקשה ליבו. ועל זה כתוב, ומקשה ליבו ייפול ברעה. שייפול בצד האחר, שנקרא רעה. נמצאת היראה שנאחזת בשני הצדדים, בצד הטוב והאהבה, ובצד דין הקשה, ונכללת מהם. ואם היראה נכללת בצד הטוב והאהבה, היא האהבה השלמה כראוי.
כי היראה היא מצווה, הכוללת כל המצוות שבתורה, להיותה השער לאמונת ה'. שלפי התעוררות יראתו, כן שורה בו האמונה בהשגחת ה'. וע"כ אין לשכוח היראה בכל מצווה ומצווה. וכש"כ במצוות האהבה, שצריכים לעורר עימה היראה. כי במצוות האהבה, היראה מתייחדת בה ממש. וע"כ צריכים לעורר היראה בב' הצדדים של האהבה, הן באהבה בעת חסד והצלחת דרכיו, והן באהבה בעת דין הקשה.
וע"כ אומר, צריכה היראה להתדבק באהבה. ואיך היא מתדבקת בה? מורה שלא נטעה בדבריו, במה שאמר, שאהבה שלמה, היא בעת שנוטל נפשו, בעת דין הקשה. ונחשוב, שהכוונה היא, שלא לפחד כלום מפני הדין הקשה, אלא רק להתדבק באהבתו במסירות נפש בלי שום יראה. ולכן מבאר, שצריכה היראה להתדבק באהבה. ואיך היא מתדבקת בה? האם גם את היראה צריך לעורר, בעת ההיא, כמו שמעורר את האהבה השלמה?
והנה חוזר על ב' הצדדים של האהבה, בין בדין ובין בחסד ובהצלחת דרכיו. ואומר, שצריכים לעורר היראה בב' הצדדים של האהבה, שבעת החסד והצלחת דרכיו, צריך לעורר יראה מפני ה', שמא יגרום החטא ויתקרר מאהבת ה'. ונמצא בזה, שכולל היראה באהבה.
וכן בצד הב' של האהבה, בעת דין הקשה, יעורר יראה מה', ולא יקשה ליבו, ויסיח דעתו מהדין. ונמצא בזה, שגם כאן כולל היראה באהבה. ואם נוהג כן, נמצא תמיד באהבה שלמה, כראוי להיות.
ועל התכללות היראה באהבה בצד החסד, מביא הפסוק, אשרי אדם מפחד תמיד. ומבאר את המילה תמיד, שמשמע, אפילו בעת שה' עושה טובות עימו, צריך ג"כ לפחד ממנו, שמא יגרום החטא.
ועל התכללות היראה באהבה בצד הדין, מביא הכתוב, מקשה ליבו ייפול ברעה. שהמשמעות היא, שאין להקשות ליבו בעת הדין, משום סיבה שבעולם, כי אז ייפול לס"א, שנקראת רעה. אלא שצריכים אז לעורר ביותר את היראה, לירוא מפניו, ולכלול היראה באהבה שלמה שלו שבעת ההיא. אמנם הן היראה הראשונה, והן היראה השנייה, אינן לתועלת עצמו, אלא רק מפחד, שמא ימעט בעשיית נחת רוח ליוצרו.
ספר "זוהר לעם", הקדמת ספר הזוהר, המצווה השנייה, סעיפים 202-203

10) קשה לצייר המצב של זמן הירידה, שבו אובדין את כל העבדות והיגיעות, שהושקעו במשך כל הזמן, שמתחילת העבדות עד זמן הירידה. ונידמה, למי שלא טעם טעם של עבדות ה' מעולם, וכאילו דבר זה חוץ לו. זאת אומרת, שזה נעשה לבעלי מדרגות גבוהות. אבל לפשוטי אנשים, להם אין שום שייכות לעבדות ה', רק להשתוקק לבחינת רצון לקבל הגשמי, שנמצא בזרם העולם, ששוטף את כל העולם ברצון הזה. אבל צריך להבין, למה באו למצב כזה? הלא, בין שאדם מסכים, ובין לשלא מסכים, אין שום שינוי בבריאת שמים וארץ, אלא שהוא מתנהג בבחינת טוב ומטיב. אם כן, מה נצמח ממצב כזה?
אלא צריך לומר, שזה בא להודיע גדלותו ית'. שהאדם לא צריך להתנהג בבחינת לבו גס בה. זאת אומרת, שהאדם צריך להתנהג בבחינת יראת הרוממות, לידע איזה ערך ואיזה מרחק יש בינו לה'. שמצד שכל החיצוני קשה להבין, או שיהיה באפשרות לקשר וחיבור בין הבורא לבין הבריאה.
ובזמן הירידה הוא מרגיש אז, שאין שום אפשרות, שיהיה לו חיבור ושייכות להבורא ית' בבחינת הדביקות. כי מרגיש את העבדות לדבר מוזר לכל העולם כולו. והאמת הוא כן. אלא, "במקום גדלותו שם אתה מוציא את ענוותנותו". זאת אומרת, שהוא ענין למעלה מהטבע, שהשם ית' נתן המתנה הזאת להבריאה, לאפשר להם להיות חיבור ודביקות עמו.
לכן, בזמן שהאדם נעשה בחזרה מקושר, אזי הוא צריך תמיד לזכור את המצב הירידה שלו, בכדי לידע ולהבין ולהעריך ולהחשיב את הזמן של הדביקות. שידע, שעכשיו יש לו ישועה למעלה מדרך הטבע.
בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר קצ"א "זמן הירידה"

11) "אשרי שומרי משפט עושי צדקה בכל עת".
הנה צדקה הוא על דרך "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה". כי ענין אמונה נקרא צדקה למסכנא. ועבודה זו צריכה להיות בכל עת, שתמיד צריך לראות שהיסוד של העבודה יהיה מגולה לפניו בבחינת מסכנא.
ויחד עם זה, צריך להיות שומר המשפט. כי ענין משפט הוא דווקא בשכל, כי משפט נקרא כל מה שמבינים. וענינו הוא, שצריכים להמשיך את שכל התורה וטעם המצוות, שעל ידי זה בונים את השכינה הקדושה.
כי על ידי השכל התורה והמצוות שממשיכים, צריך להיות הכל על חשבון היסוד, שהוא למעלה מהדעת. ודווקא שלוקח את בחינתה למעלה מהדעת, אזי הוא זוכה לדעת דקדושה בתורה ומצוות.
נמצא שהשכל מחייבו ללכת על יסוד למעלה מהדעת. וברגע שנכשל ביסוד, שרוצה לקבל גם ביסוד בחינת דעת, תכף מסתלק ממנו גם הדעת שהיה לו בתורה ומצוות. ועל ידי זה נקבע בלבו את האמונה בחינת יראה, היינו יראת חטא. כי ברגע שנתעורר בחינת דעת על היסוד, תכף הוא נופל ממצבו בתורה ומצוות.
נמצא שעל ידי המכשולים האלו, כבר הוא יודע לשמור את עצמו מפני מחשבה זרה.
ויש גם כן בחינת יראת שמים, שפירש אאמו"ר, שיש לפעמים אנשים, שעומדים במדרגה, שאין להם כבר ממה לפחד, ומכל מקום הם שומרים על בחינת אמונה, לא מטעם יראת העונש, כי כבר רואה, שאין כאן מקום לנפילה, ומקיים את האמונה מטעם יראת שמים, היינו שרואה, שכך הוא רצון העליון.
נמצא, שעל ידי זה שעוסקים בשאר דברים בבחינת השכל ודעת, על ידי זה בונים את השכינה, הנקרא אמונה. היינו שרואים, איך שכדאי לשמור את בחינת אמונה, כי כל הרווחים ישנם, רק בזמן ששומרים את היסוד.
וזה נקרא, שעובדים במקום אחר, ומרוויחים שם בחינת הדעת והשכל, ואת כל הכוחות נותנים לה בבחינת צדקה. היינו עם החיות והשכל, שקבל מהדברים שעסק בהם, עם אלו הכוחות הוא צריך לעבוד את מצות האמונה.
וזה נקרא "לאוקמא שכינתא מעפרא", היינו שרואה את חשיבות של האמונה, שדווקא מתי שהולך על היסוד הזה, יש לו כל הרווחים, ממילא כבר בחינה זו חשובה עליו.
כתבי הרב"ש, כרך ג', מאמר "אשרי שומרי משפט"