מתוך שלא לשמה באים לשמה, קטעים נבחרים מכתבי המקובלים

1) רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַאי הוּא לוֹ, נִקְרָא רֵעַ, אָהוּב, אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַמָּקוֹם, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַבְּרִיּוֹת, וּמַלְבַּשְׁתּוֹ עֲנָוָה וְיִרְאָה, וּמַכְשַׁרְתּוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק חָסִיד יָשָׁר וְנֶאֱמָן, וּמְרַחַקְתּוֹ מִן הַחֵטְא, וּמְקָרַבְתּוֹ לִידֵי זְכוּת, וְנֶהֱנִין מִמֶּנּוּ עֵצָה וְתוּשִׁיָּה בִּינָה וּגְבוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה, וְנוֹתֶנֶת לוֹ מַלְכוּת וּמֶמְשָׁלָה וְחִקּוּר דִּין, וּמְגַלִּין לוֹ רָזֵי תוֹרָה, וְנַעֲשֶׂה כְּמַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר וּכְנָהָר שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק, וְהוֶֹה צָנוּע וְאֶרֶךְ רוּחַ, וּמוֹחֵל עַל עֶלְבּוֹנוֹ, וּמְגַדַּלְתּוֹ וּמְרוֹמַמְתּוֹ עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים.
משנה, מסכת אבות, פרק ו

2) ענין העסק בתורה ומצות שלא לשמה, הפירוש, שהוא מאמין בהשי"ת, ובתורה, ובשכר ועונש, והוא עוסק בתורה, מחמת שהשי"ת צוה לעסוק, אבל משתף הנאת עצמו, עם עשיית הנ"ר ליוצרו.
בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות י"ב

3) צריכים לדעת, שמדרגת "שלא לשמה" היא מדרגה חשובה מאוד, ואין לנו שכל להעריך את חשיבות של תו"מ שלא לשמה. ואאמו"ר זצ"ל אמר "עד כמה שהאדם מבין להחשיב את העבודה דלשמה, שהיא עבודה חשובה, הוא צריך לדעת, אפילו השלא לשמה עוד יותר חשוב מהלשמה, שאדם נתן שיעור לחשיבותה. כי אין האדם מוכשר להעריך את החשיבות של קיום תו"מ אפילו שלא לשמה. אבל בטח ששלימות קיום של תו"מ צריך להיות לשמה".
כתבי הרב"ש, כרך א', מאמר "שלום אחר מחלוקת יותר חשוב משאין מחלוקת כלל"

4) ידוע שדבר קטן אי אפשר לראות. מה שאם כן דבר גדול, יותר קל לראות. לכן משום זהו, בזמן שאדם עוסק במעט שקרים, אין הוא מסוגל לראות את האמת, איך שהוא הולך בדרך השקר. אלא הוא אומר, שהוא הולך בדרך האמת. ואין לך שקר גדול מזה.
והטעם הוא, משום שאין לו כל כך שקרים שיוכל לראות את מצבו האמיתי. מה שאם כן בזמן שהאדם רכש לו הרבה שקרים, נמצא שהשקר כבר נתגדל אצלו בשיעור, שאם רצה לראות, כבר זה באפשרותו לראות. נמצא שעכשיו היינו בזמן שהוא רואה את השקר, זאת אומרת שהוא הולך בדרך של שקר, אזי הוא רואה את מצבו האמיתי.
היינו, שהוא רואה את האמת בנפשו, איך לעלות על המסילה הנכונה. נמצא שהנקודה הזה, שהוא נקודת האמת, שהוא הולך בדרך השקר, הוא האמצעי בין אמת לשקר. שזהו הגשר המקשר בין האמת להשקר. שנקודה זו הוא הסוף של השקר, ומכאן ואילך מתחיל דרך האמת.
ועל דרך זה יובן לנו מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, שבכדי לזכות לשמה צריכים מקודם להכין שלא לשמה הכי גדול, ואחר כך יכולים לבוא לשמה.
כתבי הרב"ש, כרך ב', אגרת ט"ז

5) היות שאין האדם מסוגל לעבוד אלא בשלא לשמה מטעם שהטבע שלו הוא הרצון לקבל לעצמו. אבל אם האדם נתן הרבה זמן ויגיעה רבה על הכוונה דשלא לשמה, וסוף כל סוף כשהוא יתן חשבון לנפשו מה יהיה עם היגיעה שעבד כל ימי חייו, ואם אין הכוונה לשמה, נמצא שכולו הולך לטמיון, כי שלא לשמה היא בחינת שקר, ולשקר יש קיום רק בעולם הזה, מה שאין כן בעולם האמת אין מקום לשקר.
נמצא, שכל היגיעה שנותן כל ימי חייו עבור תורה ועבודה מי יקח את זה, הלא לזה אין מקום בעולם האמת, ויש כלל ש"אין אדם טורח בסעודה ומפסידה".
נמצא לפי הנ"ל, שכל היגיעה שטרח בעולם הזה הוא יפסיד בפעם אחת, שברגע שהאדם צריך ללכת לעולם האמת הוא משאיר את כל טרחתו בעולם הזה. נמצא, החשבון הזה גורם לו שיחזור בתשובה, כדי שיתקן את כל עבודתו שתהא לשמה, כי לא רוצה שכל עבודתו בעולם הזה תהיה לשוא.
נמצא שהעצה היא להאדם, שאם הוא רואה שעוד לא מסוגל לעבוד לשמה, שירבה הרבה עשיות בשלא לשמה. כי בזמן שיראה שיש לו הרבה מעשים בשלא לשמה, אז לא תהא לו ברירה אחרת אלא לחזור בתשובה ולעשות לשמה, כי אחרת כל עבודתו היה בחינם.
ויש כלל, אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. לכן אם יש לו הרבה מעשים בשלא לשמה, אז לא ירצה להפסיד את כל טרחתו, לכן יהיה לו צורך לתקן את כל עבודתו שיכנס בהקדושה.
מה שאין כן למי שעובד שלא לשמה ואין לו הרבה מעשים, היינו שלא נתן הרבה זמן בתורה ועבודה על דרך שלא לשמה, אזי אין לו כל כך צורך לחזור בתשובה, משום שאין לו כל כך מעשים להפסיד. לכן צריכים להשתדל אפילו בשלא לשמה להרבות במעשים טובים, כי זוהי סיבה שיהא לו צורך לחזור בתשובה ולעסוק בלשמה.
כתבי הרב"ש, כרך ג', מאמר "אין אדם טורח בסעודה ומפסידה"

6) אצילות הוא בחינת מחזה ולמעלה, שהוא רק כלים דהשפעה. בי"ע הוא סוד קבלה בעמ"נ להשפיע.
עליית ה' תתאה למקום בינה. כיון שהאדם מוטבע ברצון לקבל עמ"נ לקבל, לכן אין האדם מסוגל לעשות איזה דבר, בלי שיהיה שם קבלה לעצמו. לכן אמרו חז"ל "מתוך שלא לשמה באים לשמה". דהיינו, שמתחיל לעסוק בתו"מ בעמ"נ "הב לן עותרא עלמא דין [תן לנו עושר העולם הזה]". ואח"כ בעמ"נ "הב לן עותרא עלמא דאתי [תן לנו עושר עולם הבא]". וכשלומד כך, אז הוא צריך להגיע ללמוד לשמה, היינו לשם התורה. דהיינו שהתורה ילמוד אותו את דרכי השם ית'. ואז הוא צריך לעשות מקודם המיתוק של מלכות בבינה, שפירושו, שמעלה את המלכות, שנקרא רצון לקבל, לבינה, שהוא בחינת השפעה. היינו, שכל עבודתו יהיה רק בעמ"נ להשפיע.
ואז נעשה לו חושך. שמרגיש שהעולם חשך בעדו, משום שאין הגוף נותן כח לעבודה רק בבחינת קבלה, ולא בבחינת השפעה. ואז אין לו עצה אחרת, רק להתפלל לה', שיאיר עיניו, שיוכל לעבוד בבחינת השפעה. וזה פירוש "מי קיימא לשאלה ["מי" עומדת לשאלה]". שהכוונה על בינה, שנקראת "מי". ו"שאלה" היא מלשון "שואלין על הגשמים", שפירושו תפילה. כיון שמגיע לבחינת "מי" בינה, אז המקום הזה יש להתפלל על זה.
בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר ע"ט "אצילות ובי"ע"

7) הנה, בזמן ההכנה, כל העבודה היא בהלאוין. זאת אומרת, בה"לא", כמ"ש "וענו אותם בארץ לא". מה שאין כן בענין הלשון, שהוא בחינת אנכי, צריכים מקודם לזכות לבחינת אהבה.
מה שאין כן בההכנה יש רק עבודה בבחינת "לאוין", שהוא בחינת "לא יהיה לך", שעל ידי הרבה "לא" באים לבחינת "אל" דחסד. וטרם זה יש הרבה "לא", שהוא אלוהים אחרים, הרבה "לָאוִין". יען, שמשלא לשמה באין לשמה. וכיון שהס"א נותנת הסמיכה, לכן אפילו אח"כ, כשעובדים וממשיכים קדושה, ומכל מקום בזמן שהיא לוקחת את הסמיכה, אזי נופלין מהמדרגה. אזי היא לוקחת את כל השפע, מה שהיו ממשיכים. ועל ידי זה יש כח לס"א לשלוט אח"כ על האדם, שהאדם יהיה נגרר אליהם למלאות רצונה. ואין לו עצה אחרת, אלא שהוא יכול להרים את עצמו מדריגה יותר גבוה. ואזי הסדר עוד הפעם, כמו מקודם עם מ"ט שערי טומאה. זאת אומרת, שהאדם הולך במדרגת הקדושה עד מ"ט שערים. אבל שם יש לה שליטה, ליקח את כל החיות והשפע, עד שהאדם נופל בכל פעם לתוך שער של טומאה יותר גבוה, כי "זה לעומת זה עשה אלוקים". וכשבאים לתוך שער המ"ט, כבר אין האדם יכול להגביה את עצמו, עד שהקב"ה בא וגאלו. ואז "חיל בלע ויקאנו ומבטנו יורישנו אל". זאת אומרת, שכל השפע והחיות, שהקליפה היתה לוקחת מכל המ"ט שערים דקדושה, לוקח עכשיו האדם. וזה סוד "ביזת הים".
וטרם שמרגישין את הגלות אי אפשר לגאול. ובזמן שהולכין בהמ"ט, אז מרגישין את הגלות. ובשער הנו"ן השם ית' גואל. ואין חילוק בין "גולה" ל"גאולה" אלא ב"א", שהוא סוד אלופו של עולם. לכן גם הגלות, אם אין האדם משיג כראוי, חסר לו מהמדרגה.
בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר ר"ד "מטרת העבודה"

8) עליון מברר לצורך התחתון את הגו"ע (מטעם ש"אין חבוש מתיר את עצמו"). והעליון עושה מסך על מ"ן דתחתון, היינו כוח הדוחה, עד שיהיה בחינת מקבל על מנת להשפיע. ורק אז נתפס האור בהמ"ן. פירוש, שענין מ"ן הוא בחינת רצון לקבל. וזהו מתבטא על ידי תפילה. שתפילה, הנקרא בחינת העלאת מ"ן, ועניית התפילה נקרא בחינת מ"ד, אור ישר, שפע עליונה, השפעה.
והתפילה הזו, הנקרא מ"ן, צריכה לתנאים, היינו שיהיה בהתפילה התיקון של מסך, היינו שיהיה כוונתו לה', הנקרא לשמה. והכוחות לעשות לשמה מוכרחין לקבל מהעליון, כי אין בכוחו של התחתון להתחיל בעבודה, אלא מבחינת שלא לשמה, הנקרא רצון לקבל, כי רק השלא לשמה נותן את כוח המנענע הראשון של התחתון, כי בזמן שאין האדם מוציא טעם מספיק מהנאות גשמיות, אזי הוא מתחיל לחפש אחרי תענוגים רוחניים.
נמצא ששורש עבודתו של התחתון הוא הרצון לקבל. והתפילה, הנקרא מ"ן, עולה למעלה, אזי העליון מתקן את המ"ן הזו, ונותן עליה כוח המסך, שהוא רצון לעכב את השפע, מטרם שהתחתון יודע בעצמו, שכוונתו הוא להשפיע. היינו, שהעליון משפיע לתחתון טעם ועונג ברצון להשפיע, שעל ידי זה שהתחתון מרגיש את רוממותו יתברך, אזי הוא מתחיל להבין, שכדאי להתבטל אליו ולהתבטל ממציאותו עצמו.
ואז הוא מרגיש שכל זה שיש לו מציאות, הוא רק מטעם שרצונו יתברך הוא כך, שיש רצון לה', שיהיה לתחתון מציאות, אבל הוא כשלעצמו רוצה להתבטל ממציאותו, נמצא אז שכל חיותו שהוא מרגיש, הוא על חשבון לשמה, ולא על חשבון עצמו.
וכשמרגיש הרגשה זו, נבחן אז שכבר יש לו התיקון של המ"ן. ואז הוא מוכשר גם כן לקבל את המ"ד, שכבר אין ביניהם שום סתירה, כי גם התחתון רוצה בטובת העליון ולא לתועלת עצמו. וזה נבחן כשהעליון נותן לתחתון בחינת מוחין, אזי הוא נותן לו גם את הלבושי מוחין, כנ"ל שנותן לתחתון את השפע וגם את כוח המסך, שהוא הרצון להשפיע. וזה ענין "מתוך שלא לשמה באין לשמה".
כתבי הרב"ש, כרך ג', מאמר "עליון מברר לצורך התחתון"

9) בכל מקום שהאדם פורש את עצמו מלהנות לעצמו, וגורם בחינת יחוד, אתה מוצא בו קדושה. היינו משום שהאור העליון יכול לשרות שם, משום שהכלים יכולים לקבל את אור ה' הנקרא קדושה, שהקדושה שורה רק במקום טהרה. שטהרה נקראת טהרת המדות, ואז הקדושה שורה במקום טהרה.
אבל יש לפעמים, "אני ה' השוכן אתם בתוך טומאתם", היינו אפילו שעוד אין הכלים מוכנים להיות בהשתוות, אבל בכדי לסייע להאדם שיבוא לידי זה, מוכרחין לעוזרו מלמעלה. כי זהו ענין שלא לשמה, המאור שבה מחזירו למוטב. המאור הזה נקרא "ה' השוכן אתם בתוך טומאתם".
וזה שייך דווקא אם האדם רוצה לבוא לשמה, אלא שאינו יכול לנצח את גופו. לכן נותנים לו את המאור הזה, בכדי שיוכל לנצח את הרצון לקבל, וללכת בדרך ה', שהוא השפעה.
כתבי הרב"ש, כרך ג', מאמר "ישראל הם בני מלכים"

10) לעולם אין לקוות שיגיע הזמן ושימצא הפתרון שיוכלו להתחיל את עבודת השי"ת מתוך "לשמה", אלא כמאז כן עתה, וכן לעתיד, מוכרח כל עובד ה' להתחיל בעסק העבודה, "מתוך שלא לשמה", אשר מתוכה יבוא אל ה"לשמה". והדרך להגיע לדרגה זו, אינה מוגבלת בזמן, אלא במכשירים אותו, ובמידת שליטתו על לבו, ועל כן רבים חללים נפלו ויפלו על שדה העסק "שלא לשמה", וימותו בלי חכמה. ועם כל זה, שכרם גדול מאד, כי אין מחשבתו של אדם מסוגל להעריך אותו היקר והערך של עשיית נחת רוח ליוצרו. ואפילו העושה שלא על תנאי זה, מכל מקום, מתוך שאינו ראוי באופן אחר, עושה גם כן נחת רוח ליוצרו. וזה נקרא שלא מדעתו.
בעל הסולם, מאמר "מצווה אחת"