דף הבית / אחריות, קטעים נבחרים מכתבי המקובלים

אחריות, קטעים נבחרים מכתבי המקובלים

1) אנחנו נתאספנו כאן, לתת יסוד על בנין חברה, לכל אלה המעונינים ללכת בדרכו ובשיטתו של בעל הסולם זצ"ל, שהיא הדרך, איך לעלות במעלות האדם ולא להשאר בבחינת בהמה… שכל אחד מאתנו נלך ברוח הזה "להשפיע לה'". ובכדי להגיע להשפיע לה', מוכרחים מקודם להתחיל להשפיע להאדם, שזה נקרא "אהבת הזולת". ואהבת הזולת לא יכולה להיות, אלא בביטול עצמו. שכל אחד ואחד צריך להיות בשפלות מצד אחד. ומצד השני אנו צריכים להתגאות, בזה שהבורא נתן לנו את ההזדמנות, שנוכל לכנס לתוך חברה, שלכל אחד מאתנו יש לו רק מטרה אחת "שהשכינה תשרה בינינו".
כתבי הרב"ש, כרך א', מאמר "מטרת החברה – א'"

2) אי אפשר לקיים התורה והמצוות כי אם ע"י הערבות, שכל אחד נעשה ערב בעד חברו. כי עקר קיום התורה שהוא בחינת הרצון הוא ע"י האחדות וע"כ כל מי שרוצה לקבל עליו על תורה ומצוות… צריך להכלל בכלליות ישראל באחדות גדול, וע"כ בשעת קבלת התורה בודאי נעשו מיד ערבים זה לזה, כי תכף כשרוצים לקבל התורה, צריכים תיכף להיכלל יחד כולם כאחד, כדי להיכלל ברצון, ואזי בודאי כל אחד ערב בעד חברו, מאחר שהכל חשובים כאחד. ודווקא ע"י זה שכל אחד ערב בעד חברו, שהוא בחינת אחדות, ע"י זה דווקא יכולים לקיים את התורה, ובלא זה לא היה אפשר כלל לקים את התורה, כי עיקר האהבה ואחדות הוא בבחינת הרצון, שכל אחד מרוצה לחברו, ואין שום שנוי רצון ביניהם, ונכללים כולם ברצון אחד, שע"י זה נכללין ברצון העליון, שהוא תכלית האחדות.
ליקוטי הלכות, חשן משפט הלכות ערב, הלכה ג-ל

3) לעולם יראה אדם עצמו כאילו כל העולם כולו תלוי בו, שיחזיק עצמו לבינוני, ואת כל העולם לבינוניים. ואם עשה מצווה אחת, מכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות. ואם עשה עבירה אחת, מכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף חובה.
ספר "זוהר לעם", פרשת בוא, סעיף 211

4) כל ישראל ערבים זה לזה, הן מצד הקיום, והן מצד השלילה.
כי מצד הקיום, דהיינו אם מקיימים הערבות, עד שכל אחד דואג וממלא לכל מחסוריו של חבריו, הנה נמצאים משום זה, שיכולים לקיים התורה והמצות בשלימות, דהיינו לעשות נחת רוח ליוצרו.
והן מצד השלילה, דהיינו אם חלק מהאומה, אינם רוצים לקיים הערבות, אלא להיות שקועים באהבה עצמית, הרי הם גורמים לשאר האומה, להשאר שקועים בזוהמתם ובשפלותם, מבלי למצוא שום מוצא, לצאת מעמידתם המזוהם, כמבואר.
ולכן הסביר התנא דבר הערבות, בדמיון לשנים, שהיו באים בספינה. והתחיל אחד קודר תחתיו, ולעשות נקב בהספינה. אמר לו חבירו: "למה אתה קודר?" אמר לו: "מאי איכפת לך. הלא תחתי אני קודר ולא תחתיך"? אמר לו: "שוטה, הרי שנינו נאבדים יחד בהספינה!" עכ"ל.
והיינו כדאמרן, כי מתוך שפורקי העול, משוקעים באהבה עצמיית, הרי הם עושים במעשיהם, גדר של ברזל, המעכב על שומרי התורה, מלהתחיל אפילו בשמירת התורה והמצוה על היכנה, דהיינו בשיעור הכתוב "ואהבת לרעך כמוך", שהוא הסולם להגיע לדביקותו ית'. ומה צדקו דברי המשל, שאומר לו: "שוטה, הרי שנינו נאבדים יחד בהספינה!"
בעל הסולם, מאמר "ערבות", אותיות י"ז-י"ח

5) באברהם עם אבימלך כתוב, "ויכרתו שניהם ברית". ושאל אאמו"ר ז"ל, אם שני אנשים מבינים, שכדאי שיאהבו זה את זה, כריתת הברית למה לי. למה זה עוזר שעושים מעשה, כאילו עושים חוזה. ומה זה נותן לנו. אז הוא אמר, זה נותן, שזהו שעושים ברית, הכוונה היא, היות שיכול להיות, שיבוא דבר שיכול להביא פירוד ביניהם, אזי הם כורתים עכשיו ברית, שכמו שעכשיו הם מבינים, שיש ביניהם אהבה והשתוות זה לזה, הברית הזו תהיה לקיום, אפילו שאח"כ יבואו דברים שצריכים לעשות פירוד, מכל מקום הקשר שהם עושים עכשיו יהיה לצמיתות. ולפי זה צריכים לומר, שאם אח"כ באים דברים, שכן צריכים להפריד אותם, אז צריכים לומר, שכל אחד ואחד צריך ללכת למעלה מהדעת, ולומר, שהם לא משגיחים על מה שהם רואים בתוך הדעת, אלא שהולכים למעלה מהדעת. ורק באופן כזה יכול להתקיים הברית, ושלא יהיה פירוד ביניהם.
כתבי הרב"ש, כרך א', מאמר "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא"

6) אתה צריך לעמוד על המשמר לעורר את האהבה בלב החברים… כידוע לך מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, שמבין אדם לחבירו לומדים איך להתנהג בבחינת בין אדם למקום.
כי אור העליון הוא בבחינת מנוחה המוחלטת, וצריכים תמיד לעורר את האהבה… ואתה צריך לעמוד תמיד על המשמר, כל היום וכל הלילה, היינו בין בזמן שאתה מרגיש בחינת יום ובין שאתה מרגיש בחינת לילה… עליך לעורר לב החברים עד שתהא השלהבת עולה מאליה… ועל ידי זה תזכה לעורר את אהבת המקום ברוך הוא עלינו.
כתבי הרב"ש, כרך ב', אגרת כ"ד

7) מוטל על כל אחד, שיחשבו עם מה הוא יכול לעשות מצב רוח טוב להשני. ולכן צריכים להיזהר, שלא ידברו דיבורים שיכולים להביא להחברה עצבות, שעם זה הוא גורם, שכל אחד מרגיש עצמו ברע. … ובהאמור יוצא, שכל אחד צריך להשתדל להביא להחברה רוח חיים, ומלוא תקוות, ולהכניס מרץ בהחברה, שכל אחד מהחברה, תהיה לו יכולת לומר לעצמו, עכשיו אני מתחיל דף חדש בעבודה. כלומר, שמטרם שבא להחברה, הוא היה מאוכזב מענין התקדמות בעבודת ה'. מה שאין כן עכשיו החברה הכניסו בו רוח חיים מלא תקוה, שהשיג ע"י החברה בטחון וכח התגברות, כי מרגיש עכשיו, שיש בידו להגיע לשלימות.
וכל מה שהיה חושב, שעומד לנגדו הר גבוה, וחשב שאין בידו לכבוש אותו, אלא באמת הם הפרעות חזקות, הוא מרגיש עכשיו, שהם ממש אין ואפס. והכל קבל מכח החברה, מטעם שכל אחד ואחד השתדל להכניס מצב של עידוד וקיום אויר חדש בהחברה.
כתבי הרב"ש, כרך א', מאמר "מה לדרוש מאסיפת חברים"

8) האדם יש לו להתפלל תמיד בעד חבירו, שלעצמו אין יכול לפעול כל כך, ש"אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים", אבל על חבירו הוא נענה מהרה. וכל אחד יש לו להתפלל בעד חבירו, ונמצא זה פועל לזה חפצו וזה לזה, עד שכולם נענים.
ספר "נועם אלימלך", ליקוטי שושנה

9) אסור ליחיד לצאת מהכלל, ולבקש על עצמו, אפילו לעשות נחת רוח ליוצרו, זולת על הכלל כולו. כי היוצא מהכלל לבקש על נפשו בפרט, אינו בונה, אלא אדרבה, גורם חורבן לנפש… וגם בזמן עבודה, כשהאדם מתפלל ביחידות, על כורחו יוצא מהכלל ומחריב לנפשו. שלא היה התעוררות, לכל פרט מבני ישראל, לדרוש שום דבר ביחידות, כי לכל פרט לא היה חסר כלום, מחמת שלא הרגישו בעצמם, לאני בפני עצמם, וזה כחם לצאת ממצרים ביד רמה. וצריך כל אדם להאסף בכל כחו, בכלל ישראל, בכל פניות לה' בתפילה ועבודה, ויכלול את עצמו בשורש כל ישראל.
בעל הסולם, ספר "פרי חכם" על התורה, מאמר "לא עת האסף המקנה"

10) ערך החשיבות והרוממות ניתנה לגמרי לרשות הסביבה. ובשעה שאדם רואה, איך הסביבה שלו, מקילים ראש בעבודתו ית', ואינם מעריכים רוממותו כראוי – אין האחד יכול להתגבר על הסביבה, וגם הוא אינו יכול להשיג רוממותו ית', אלא שמיקל ראשו בעת עבודתו כמוהם. וכיון שאין לו הבסיס של השגת רוממותו ית', מובן מאליו, שלא יוכל לעבוד להשפיע נ"ר ליוצרו ולא לתועלת עצמו. כי אין לו חומר דלק ליגיעה. ו"לא יגעת ומצאת, אל תאמין". ואין לו שום עצה, אלא או לעבוד לתועלת עצמו, או שלא לעבוד כלום. כי השפעת נ"ר ליוצרו, לא ישמש לו, כמו קבלה ממש. ובזה תבין הכתוב: "ברוב עם הדרת מלך". כי ערך הרוממות בא מן הסביבה בב' תנאים:
א. במדת ההערכה של הסביבה.
ב. במדת גדלה של הסביבה, וע"כ ברוב עם הדרת מלך.
בעל הסולם, מאמר לסיום הזוהר

11) מוכרח הוא לגלות את האהבה שיש בלבו, להחברים, מטעם כי בזה הגלוי, הוא גורם שיעורר את לב חבירו, להחברים, שגם החברים ירגישו שכל אחד ואחד עוסק באהבת חברים. והרווח בזה הוא שעל ידי זה הוא מקבל כח יותר חזק לפעול באהבת חברים ביתר שאת ועז, מטעם שכח האהבה של כל אחד ואחד נכלל בחבירו.
נמצא לפי זה, במקום שיש לו כח אחד לעסוק באהבת חברים, יוצא שאם החברה הוא של עשרה חברים, הוא נכלל עכשיו מעשר כוחות שמבינים את הצורך, שצריכים לעסוק באהבת חברים. מה שאין כן אם לא מגלין כל אחד להחברה שעוסק באהבת חברים אז חסר לו הכח של החברה, מטעם שמאד קשה, לדון את חבירו לכף זכות, וכל אחד חושב על עצמו שהוא הצדיק, שרק הוא עוסק באהבת חברים. נמצא שאין לו רק כח קטן שיוכל לעבוד באהבת הזולת. היוצא מזה שדוקא עבודה זו צריך להיות בגלוי, ולא בהצנע לכת.
אבל צריכים תמיד להזכיר לעצמו את מטרת החברה, אחרת הגוף דרכו לטשטש את המטרה, משום שהגוף דואג תמיד לתועלת עצמו. כי צריכים לזכור שכל החברה נתיסדה על בסיס, להגיע לאהבת הזולת ומזה הקרש קפיצה לאהבת ה'.
וזה דוקא על ידי זה, שהוא אומר, הוא צריך לחברה בכדי שיכול להשפיע לחבירו בלי שום תמורה; מה שאין כן שאם הוא צריך חברה שהחברה ישפיעו לו עזרה, ומתנות וכדומה, שעל ידי זה, הכלי קבלה של הגוף יהיו שבע רצון; אבל חברה כזו בנוי על בסיס אהבה עצמית, וחברה כזו מביא לו רק התפתחות של הכלי קבלה שלו שרואה עכשיו שיש לו סיכויים שהרכוש שלו יתגדל בזה שחבירו מסייע לו להשיג קנינים גשמיים.
אלא שצריכים לזכור שהחברה נתיסדה על בסיס של אהבת הזולת; היינו שכל אחד ואחד יקבל מהחברה אהבת הזולת, ושנאת עצמותו. ובזה שרואה שחבירו משתדל בביטול את עצמותו, ובאהבת הזולת, זה גורם שכל אחד יהיה נכלל מכוונת חבירו. נמצא, שאם החברה מבוסס למשל על עשרה חברים, אז כל אחד יהיה נכלל מעשרה כוחות, שעוסקים בביטול עצמיותו ושנאה לעצמו, ולאהבת הזולת.
כתבי הרב"ש, כרך א', מאמר "בענין אהבת חברים"

12) צריכים תמיד לעורר את הדבר הנשכח מהלב. והיא הדבר הנחוץ לתקן את הלב, שהיא אהבת חברים, שתכליתו הוא להגיע לידי אהבת הזולת. שדבר זה לא נעים להלב, המכונה "אהבה עצמית". לכן כשיש איזו אסיפה של חברים, צריכים לזכור להעלות על השולחן את השאלה. דהיינו, שכל אחד ישאל לעצמו, כמה כבר אנו התקדמנו באהבת הזולת. וכמה פעולות עשינו, בכדי להביא לנו התקדמות בענין זה.
כתבי הרב"ש, כרך א', מאמר "לפעמים מכנים את הרוחניות בשם "נשמה""

13) אסור לו לאדם לומר, שאני מחכה עד שה' יתן לי התעוררות מלמעלה, אז תהיה לי אפשרות לעבוד בעבודת הקודש. כי הוא זצ"ל אמר, שעל עתיד אדם מחוייב להאמין בשכר ועונש. היינו שהוא צריך לומר "אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני, ואם לא עכשיו אימתי" (אבות פרק ראשון).
אם כן אסור לחכות על רגע אחד אחרי כן. אלא האדם צריך לומר, אם לא עכשיו אימתי. ואסור לחכות על זמן יותר מוכשר, ש"אז אני אקום לעבוד עבודת הקודש". אלא כמו שאמרו חז"ל (אבות פרק שני, ה') "ואל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה".
כתבי הרב"ש, כרך א', מאמר "מי הוא הגורם לתפילה"

14) כל היסוד הוא, שהאדם צריך לבקש מה שכל מחשבתו ורצונו יהיה רק לתועלת ה', אז בא תיכף ציור של שופלות, הנקרא שכינתא בעפרא. לכן אין להתפעל מהירידות, כי פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול.
וזהו כמו שלמדנו, אין העדר ברוחניות אלא שנסתלק לפי שעה, מטעם שיהיה מקום עבודה ללכת קדימה. כי כל רגע שמבררין לתוך קדושה, זה כבר נכנס לרשות הקדושה, רק האדם יורד בכדי לברר עוד נצוצות של קדושה.
רק יש עצה לאדם, שאינו מחכה עד שיורידו לו מדרגתו, וכשמרגיש את שופלותו אז חוזר ועולה. ועליה זו נקרא שבירר חלק להקדושה, אלא הוא בעצמו יורד ומעלה נצוצות אחרות, ומעלה אותן לרשות הקדושה.
כמו שאמרו חז"ל "אַדְּלֺא אבידְנא, בְּחישְנא" (שבת קנ"ב), היינו מטרם שאני מאבד את מצבי, שבו אני נמצא, מתחיל אני לחפש, על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל על דוד המלך שאמר "אעירה השחר", ודרשו חז"ל, אני מעורר השחר ואין השחר מעורר אותי.
אי לזאת, עיקר השמירה הוא בזמן העליה, ולא בזמן הירידה. ובזמן עליה צריכים להמשיך בחינת יראה, שחס ושלום שלא נהיה נדחה לחוץ חס ושלום. אבל אחרי כל אלה, אין לנו – לצעוק אל המלך ולבקש ממנו שירחם עלינו אחת ולתמיד.
כתבי הרב"ש, כרך ב', אגרת ע"ז

15) הבורא ב"ה, שברא אותו, ונתן לו ליצה"ר את תוקפו, ברור, שידע גם כן, לברוא את התרופה והתבלין, הנאמנים להתיש כחו של היצה"ר, ולמחותו כליל.
ואם מי שהוא, עסק בתורה, ולא הצליח להעביר היצה"ר ממנו, אין זה, אלא:
או שהתרשל, לתת את היגיעה והעמל, המחויב ליתן בעסק התורה, כמ"ש: "לא יגעתי ומצאתי, אל תאמין".
או יכול להיות, שמילאו את "כמות" היגיעה הנדרשת, אלא שהתרשלו ב"איכות", כלומר, שלא נתנו דעתם ולבם, במשך זמן העסק בתורה, לזכות להמשיך את המאור שבתורה, המביא האמונה בלב האדם, אלא שעסקו בהסח הדעת, מאותו העיקר הנדרש מהתורה, שהוא המאור, המביא לידי האמונה, כאמור. ואע"פ, שכיוונו לו מתחילה, הסיחו דעתם ממנו, בעת הלימוד.
בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות י"ח

16) צריך כל אדם לומר: כל העולם לא נברא אלא בשבילי (סנהדרין לז). נמצא כשהעולם נברא בשבילי, צריך אני לראות ולעיין בכל עת בתקון העולם ולמלאות חסרון העולם.
ליקוטי מוהר"ן, מהדורא קמא סימן ה

17) אומר אני: שהמצווה הראשונה והיחידה, שתהיה בטוחה יותר לשאיפה לבא ל"לשמה", היא, לקבל על עצמו שלא לעבוד לצורכו, אלא במידת ההכרחיות לעבוד בהם, כלומר, בדיוק עד לידי סיפוק קיומו בלבד. ובשאר הזמן, יעבוד למען הציבור, להושיע נדכאים, ולכל בריה בעולם הצריכה ישועה והטבה.
בעל הסולם, מאמר "מצווה אחת"

18) האדם הרוצה לעבוד ה' באמת צריך לכלול עצמו עם כל הנבראים וכן צריך לחבר עצמו עם כל הנשמות ולכלול עצמו עמהם והם עמו, היינו שלא תשאיר לך רק מה שצריך לחיבור השכינה כביכול ולזה צריך קירוב ורבוי אנשים… כי לפי רבוי האנשים העובדים את ה' יותר מתגלה אליהם אור השכינה, ולזה צריך לכלול עצמו עם כל האנשים ועם כל הנבראים והכל לעלות לשורשן לתיקון השכינה כביכול.
ספר "דגל מחנה אפרים", פרשת שלח

19) הגמר של תיקון העולם, אי אפשר שיהיה, זולת בהכנסת כל באי עולם בסוד עבדותו ית', כמ"ש: "והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". ודייק הכתוב "ביום ההוא", ולא לפני זה. אולם תפקידם של ישראל כלפי כל העולם, דומה לתפקידם של אבותינו הקדושים כלפי אומה הישראלית. דהיינו, כמו שזכות אבותינו עמדה לנו להתפתח ולהזדכך, עד שנעשינו ראויים לקבלת התורה. שלולא אבותינו, שקיימו כל התורה בטרם שנתנה, כי אז לא היו משובחים כלל משאר האומות, כמובן.
כן מוטל על האומה הישראלית, ע"י העסק בתורה ובמצות לשמה, להכשיר את עצמם ואת בני העולם כולו, עד שיתפתחו לקבל עליהם את העבודה הגבוה הזו של אהבת זולתו, שהוא הסולם לתכלית הבריאה, שהוא דביקותו ית'.
באופן, אשר כל מצוה ומצוה, שכל יחיד מישראל עושה, כדי לעשות נחת רוח ליוצרו, ולא לשום תשלום גמול ואהבה עצמיית, נמצא פועל בזה איזה שיעור בהתפתחות כל בני העולם. כי אין הדבר נעשה בבת אחת, אלא בהתפתחות דרגתי לאט לאט, עד שמתרבים בשיעור גדול כזה, באופן שיוכלו להכריע את כל בני העולם להזדככות הרצוי.
בעל הסולם, מאמר "הערבות", אות כ'

Pin It on Pinterest